רק חמורים לא משנים את דעתם
ספק אם עו"ד קורב שיצא נגד שופטי ישראל יזכה למחילה, דבריו גם לא יעוררו מחשבה שנייה. סביר יותר שייקברו קבורת חמור
"לעולם אל תקלקל התנצלות עם תירוץ", קבעה המשוררת האמריקנית קימברלי ג'ונסון, ובעטיו של מכתב ההתנצלות של עו"ד אורי קורב לפרקליט המדינה על שפסק כי "חלק גדול מהשופטים הם חמורים גדולים, הם משחקים טטריס בזמן הדיונים", ניתן להוסיף: לעולם, התנצלות על דעה, ידיעה מהימנה או השקפת עולם לא תישמע אמינה, בוודאי אם היא נעשית תחת אילוץ או כפייה.
אפשר להתנצל על מעידה לשונית או על פליטת פה, ואף על נימה מבודחת שבה נישאים דברים מסוימים ושלא הובנו. על דעה או מידע מהימן שקיבלו פומבי ניתן להתחרט או להצטער, אך לא להתנצל על עצם מהותם או ההחזקה בהם.
אלא שלמעשי ההתנצלות, בין היתר של עובדי ציבור ונבחריו, יש חוקים משלהם. עם מכבש לחצים הולך וגובר של המערכת סביבו והבנה של המוקלט בקלקלתו כי את מס השפתיים של ההתנצלות הוא חייב לשלם – יכול קורב לפרסם כתב התנצלות לפיו: "הדברים העולים מהפרסום אינם משקפים את עמדתי ואת גישתי למערכת". זה כנראה לא ימנע ממנו את שבעת מדורי הגיהנום הפומביים והמשפטיים שהוא עתיד לעבור. מדורית ביניש וחבריה קרוב לוודאי לא ייחסכו הזמירות של "מה יפית", תוך ששוב תועלה על נס איכות המערכת, ניקיון כפיה ואי משוא פניה, גם אם איש מקרבה לא יקרא לשחקני הטטריס המשפטיים למצוא עתות ראויות יותר לטיפול בצורות הנופלות.
דעתו ורשמיו של הפרקליט הבכיר על שופטי ישראל והעומדת בראשם נמסרו כנראה רק בהרצאות בפני הסטודנטים. הם לא יופיעו במכתב ההתנצלות, שם יאמר כי "יש לנו מערכת שפיטה מקצועית, אנושית ורגישה". הבעיה היא שאת הדעה על קלקלתה הרבה של המערכת חולקים עמו נתחים הולכים וגדלים בציבור, שהניכור בינם לבין ביניש, אהרון ברק ועמיתיהם אינו חדל מלהתרחב.
האמון במערכת מידרדר
כך, כשהתמנה ברק לנשיא בית המשפט העליון ב-1995, שיעור האמון של הציבור במוסד זה עמד על לא פחות מ-85%, וכשפרש ממנו ב-2006 שיעורם עמד על לא יותר מ-50%. ואם בשנת 2000 זכו כלל בתי המשפט באמון של 56% מהמגזר היהודי, ב-2007 צנח שיעורם ל-33% בלבד.
ניתן כמובן לרחוץ בניקיון כפיים ולהתנער מכל אחריות לנפילה החופשית באמון הציבור במערכת, ואפשר לתלות את קולר האשם בדניאל פרידמן ובעלי מזימות שכמותו הקמים על המערכת להשמיצה ולכלותה. רצוי אולי גם להרבות בהסברים מלומדים מדוע האקטיביזם השיפוטי מצוי רק במוחם הקודח של חורשי רעתם של ברק, מישאל חשין, דליה דורנר, ביניש ושות', כשבפועל הם מעולם לא חרגו כמלוא הנימה מסמכותם – אך אוזניו של הציבור נעשות פחות ופחות כרויות להסברים הללו, ויותר ויותר לדעות הגורסות שמשהו רקוב מן היסוד בממלכה המשפטית.
כשברק מיישר קו עם מיעוט פוסט ציוני מבוטל וקובע כי "אם תשאלו יהודי אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים, הוא יגיד שכן" קצת לאחר שהוא מבהיר כי "ביהדותה של ישראל אין כדי לשלול את אופייה כמדינת כל אזרחיה"; וכשמחליפתו בראש הפירמידה ביניש מקנה לכולנו שיעור מאלף בסובלנות מהי כלפי קול ההמון הבלתי דומם, וקובעת בהתייחסותה לטוקבקיסטים כי "מדובר בפגיעה במוסדות השלטון שיש לרסנם" – קצת קשה להתנער מהמחשבה שלשופטים יש חלק ונחלה נכבדים באמון הציבורי המידרדר במערכת. אותו ציבור רחב הרואה לנגד עיניו את פרידמן המנסה לחולל רפורמות ותמורות במערכת, ובאחת מוקע כאויב המין המשפטי שיש לגדוע את ידיו (חשין), תוך שיחד עם חבריו הוא מואשם בלא פחות מניסיון "השתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העליון" (דורנר).
והרקב המשפטי מחלחל גם לקודש הקודשים של טוהר המידות, כשהנפוטיזם וסידורי ההתמחות של המקורבים נהפך לחזון נפרץ שאינו מבייש אפילו שלטון מלוכני. באורח זה יכול ברק בכבודו ובעצמו לקבוע כי "הכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים משקפים השקפה חברתית-אתית", אך בה בעת להיות חלק מציר מרכזי של סידורי התמחות של צאצאי שופטינו.
כך למשל אשתו אלישבע התמחתה אצל השופט יואל זוסמן, כשברק עצמו היה היועץ המשפטי לממשלה; בנו אבנר התמחה אצל ביניש; בתו תמר אצל אילה פרוקצ'יה; הבת אחרת, מיכל, אצל גבריאל בך; ועוד בת, אסתר, אצל תיאודור אור. וצאצאי ברק על כישרונם הברוך הם כמובן רק קצהו של קרחון ההתמחויות הנחשקות של צאצאי שופטינו אצל עמיתיהם.
ספק רב אם קורב יזכה לכתב המחילה (Indulgentia) המיוחל, וספק גדול עוד יותר אם ביניש ועמיתיה לא יעשו גם מדבריו קבורת חמור, ולאו דווקא משום שחמורים – גדולים או קטנים – אינם משנים את דעתם.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
