קופי היקר, יום האהבה הוא מבחינתי יום האכזבה
אף פעם לא הכחשתי, שתחושת הניכור שלפעמים אנחנו חשים בימי האכזבה נובעת ממרמור. קנאה היא רגש אנושי טבעי, שקשה עד בלתי אפשרי לשלוט בו. כי מה לעשות, כל מי שטרם מצא זיווג מתבאס בצורה מרירה-מתוקה כשהוא נאלץ לזוז הצידה כדי לפנות מקום לזוג אוהבים. קובלנה רשמית לקופידון
הנדון: "יום האכזבה"
קופידון היקר,
אני מניח שאתה די עסוק כרגע, ולנטיינ'ז דיי וזה. בכלל, אתה עושה רושם של בחור די עסוק. גם לעצב תלתלים בלונדיניים זו לא משימה כה פשוטה, ואני יודע את זה, כי גם לי יש. שחורים. זו חתיכת אופרציה, האמת, עם כל הפקטקטער תכשירים שאמורים לגרום להם ליפול, אבל בסוף הם איכשהו מתייבשים. טוב, זה פאגי מדי. חזרה לסיבה בגללה אני כותב לך.
קוּפּי, אחי, אני חייב להודות שאיפשהו אני חש שזה יכול להיות די נבוב מצדי לתת יחס של כבוד לולנטיינ'ז דיי, אבל זה מתבקש. תמיד אהבתי להתייחס ליום האהבה (להלן - יום האכזבה), לגנות אותו, להוקיע אותו, ולתהות על למה עדיין לא המציאו את יום השנאה, כי שנאה יותר פופולרית בקרב עמך מאשר אהבה. מהצד השני של המתרס נשמעו כמובן תמיד טענות על דברים כמו "מרמור", "קנאה" ו"צרות עין". אף פעם לא הכחשתי, שתחושת הניכור שלפעמים אנחנו חשים בימי האכזבה נובעת ממרמור. קנאה היא רגש אנושי טבעי, שקשה עד בלתי אפשרי לשלוט בו. כי מה לעשות, כולנו (זה אומר, כל אלה שלא מצאו זיווג) מתבאסים בצורה מרירה-מתוקה כשאנחנו נאלצים לזוז הצידה כדי לפנות מקום לזוג מתנשק ואוהב. הכמיהה לחום, לאהבה, לתחושת ביטחון ולרומנטיקה טמועה בנו מעצם היותנו מכונות ביולוגיות מתקדמות מאוד.
הייתי מאוהב פעם, וזה בהחלט היה כיף. הבחורה אהבה אותי כשהכרנו, אבל לא יצא, בגלל נסיבות כאלו ואחרות. אחרי שנה, סתם ככה, הסוויץ` של הכימיקל במוח עבר ל-ON, והפכתי למוכה אהבה בצורה אנושה. מובן שלאחר אכזבות רבות נאלצתי לפנות את עצמי לשדרת שברון הלב (או האהבה הנכזבת) ועברתי הלאה. פיללתי לכך שכבודו יירה לכיווני איזה כמה חיצים, אם לא כאלו שמשוחים ב"נוזל-מבטל-אהבה-נכזבת" אז לפחות קצת רעל.
תקופת האהבה בהחלט היתה נהדרת. החיים קיבלו טעם אחר. היה עוד משהו להתעורר בשבילו בבוקר חוץ מציוץ הציפורים. ואני בהחלט חייב לתת קרדיט לך ולוונוס, ולבננהרמה. נהגתי לחשוב שעושים עניין גדול מדי מהאהבה, אבל למדתי שזה סבבה לגמרי פלוס פלוס.
חברים החליפו חברות ואני הרחבתי את לקסיקון הפורנו
מאז, אי אפשר באמת לשים את האצבע על אירוע מרטיט כזה או אחר בחיי האהבה שלי. חברים החליפו חברות ואני הרחבתי את הלקסיקון הפורנואי שלי. מים רבים זרמו בנהר, לא ממש לכיווני, או לטובתי. בשלב כלשהו, היצרים הטבעיים ניצחו כנראה את ההיגיון הבריא שלי והחלטתי לנסות להתחיל עם בנות, באופן ישיר, פרונטלי.
כמובן, הנסיונות הרבים לא נשאו פירות של הצלחה. זה לא שניגשתי לכל נקבה שנייה, חסרת-ישע ומזל, שנקלעה לידי, אבל גם לא בחלתי יותר מדי באמצעים. אני יכול לתת הערכה שמדובר בערך בסביבות 40-50 בחורות. ממש אין לי סטטיסטיקה מסודרת על כך (למרות שבדיעבד, היה מגניב אם הייתי רושם, אולי בגנזך שלכם יש נתונים). בערך מכל אחת ואחת מהן קיבלתי דחייה בצורה כזו או אחרת.
החלטתי לנקוט את גישת "אל תחפש וזה יבוא"
תקופת הפריחה של נסיונותיי הכושלים לשקשק את צמרות בנות המין היפה איפיינה בעיקר את השירות הצבאי שלי. אחרי שהשתחררתי, מוכה וחבול מהמין הנשי האכזר, החלטתי לנקוט את גישת "אל תחפש וזה יבוא".
השיטה בסוף הוכיחה את עצמה: לא חיפשתי ובאה לי מישהי. אבל מובן שברגע שנדלקתי עליה נואשות והפכתי אותה לפנטזיה קיצית, היא לא חלקה את אותם האידיאלים.
לא קורצתי מהחומר הזה שמביא בחורות
קוּפּ, מובן ששום דבר טוב לא יצא. בצבא הייתי לפעמים מתייחס להתחלה עם בחורות כסוג של ספורט מצחיק שאני נהנה בו, והמטרה שלו היא להראות מה הן יגידו כדי שלא ניפרד אחרי חמש דקות בנשיקה על הלחי. באזרחות השתחררתי יותר. אמרתי שגם ככה זה לא משנה ושזה לא יילך. יש בחורים שהולך להם, ויש בחורים שלא. אפשר לקרוא לזה גורל, אני קורא לזה מדע. לא קורצתי מהחומר הזה שמביא בחורות. לא שאי פעם שאפתי להיות הטיפוס שמחליף בחורות כל שבועיים, כי זה לדעתי די צולע. אף פעם לא הבנתי גם את הזכרים וגם את הנקבות שתמיד צריכים להיות באיזשהו סוג של קשר. נעזוב את התהייה לגבי "איך" הם מצליחים לעשות את זה, אני לא מבין את הנחיצות וההיגיון בקשר שמתקיים על בסיס אך ורק "קשר". גם אף פעם לא הבנתי למה זוגות אוהבים נפרדים. כי הרי אם יש אהבה, היא תנצח הכל. כי כמה שהשנאה היא רגש חזק, אהבת אמת גוברת עליה – ולכן היא יותר נדירה.
אז נכון, אהבה היא כימיקל. נעזוב את הקטע של אם זה קשור לעובדה של חיצים שמשוגרים לכיוון הכללי של הלב, או סתם בוּסט מטורף של סרוטונין. ליום האכזבה אין ערך מוסף, פרט לרוכלים שמרוויחים מדובוני צעצוע וכריות בצורת לב.
האמת, קופּ חברי, אני לא יודע אם עליך אני צריך להלין. יש לך אחראי, בכלל? ממונה? אני באמת רוצה לקרוא את החוזה שלכם. אבל בתכל`ס, מה זה משנה? העוול כבר נעשה. בקרוב ימלאו לי 24, ואני מרגיש כמו ישיש ליד אנשים שצעירים ממני בשנתיים אבל החליפו כבר חמש מערכות יחסים. אני לא ממש מחבב חתולים, אבל אוהב כלבים, ויש כלבה אחת שטוענים שאוהבת אותי. בסך הכל אני לא מתלונן יותר מדי, כלומר, כן, אבל בשלב כלשהו הבנתי שגם ככה זה לא יביא אותי לשום מקום. עדיף לעשות יותר מאשר להתלונן.
אני אהיה לבד. אני די בטוח בזה. התחושה הפנימית אף פעם לא הטעתה אותי, גם בעבר. תקרא לזה אינסטינקטים גבריים, אם יש כזה דבר. מי שלא טוב, פשוט יודע את זה. מי שטוב, לא תמיד. ככל שהימים חולפים והחיים, ככלל, מתרחקים ממני, אני מרגיש שהשמש כבר בשלבי ירידה מוקדמת על אוטופיית הממד האחר שבו אני חוטף ממך חץ אהבה ונופל באהבה (בתרגום עילג ישיר מלועזית).
כן, נו, אני מציאותי. מה לעשות. אבל בגלל שצריך לשמור על אופטימיות, אפילו שהריאליות תמיד מנצחת, רק אגיד שלפני כמה שנים, כתבתי באותו אופן מכתב לבנות המין היפה ולאלוהי הגשם. עם הבנות זה לא ממש עזר, אבל אצל אלוהי הגשם, דווקא כן. ביקשתי שיהיה גשום ברגילה שלי מהצבא, ונעניתי. הייתי ממש מרוצה. לא מרוצה כמו עבודת-נשיפה או מלאי בלתי-נגמר לכל החיים של קינדר בואנו, אבל מרוצה.
אני חושב שאם אתה ואנשי משרדך תחליטו, מתישהו בתקופת הזמן הקרובה, לירות לעברי איזה חץ (והפעם, לשם שינוי, לא רעל) - אעריך זאת עד מאוד. אפילו קטע קטן, למרות שיהיה לי קשה. נשבע שאנסה להוציא מזה את המיטב. אבל רבאק, תן צ`אנס, או איך שהביטלס טרחו וזימרו אי שם בימים שלישראל עוד היתה הרתעה ולמשה היתה רטייה, All you need is love, love, love. ואם הביטלס אמרו, אנטוניו מונטנה לא יתווכח.
על החתום,
בריגדיר גנרל אנטוניו מונטנה (מיל`),
ג`נרל אוף דה קופידון דיזאסטרס ארמי.
