מיומנו של מורה: שהמדינה תעסיק אותי, לא קבלן

אני רוצה שהמדינה תעסיק אותי. אני לא רוצה להיות עובד של "אגודה חינוכית". ולא, אני לא מלמד בבית ספר פרטי אלא בבית ספר ציבורי-אזורי, מהגדולים בירושלים, שהדרך היחידה להצטרף אליו היא כעובד של אגודה חינוכית – דבר הנובע מכך שבישראל מורים בתיכונים יכולים להיות מועסקים רק דרך עמותות, רשתות, אגודות חינוכיות ועיריות, ולא דרך משרד החינוך כמו מורי היסודי וחטיבות הביניים. וכמוני יש ברחבי הארץ עוד כ-10 אלפים מורים שמועסקים דרך 600 "אגודות חינוכיות" שחלקן אינן אלא חברות קבלן בתחפושת.

אני רוצה להקדיש את כל הזמן שלי להתמודדות עם אתגרי המקצוע, להתמודדות עם התלמידים ועם חומר הלימודים. זה מספיק קשה. אני לא מעוניין להשקיע את זמני במאבק נגד האגודה החינוכית שמעסיקה אותי. אבל איזו ברירה יש לי אם אגודה זו משתמשת בכספי הפנסיה שהמורים מפרישים לכיסוי חובותיה, במקום להעבירם לקרן הפנסיה, ומפטרת מורים רבים בכל שנה רק כדי לא לתת להם זכויות שמגיעות להם כחוק?

אני רוצה שמשרד החינוך ייקח אחריות על המורים ולא יתנער מהם אבל לצערי לא בטוח שזה אפשרי. לפעמים נדמה שהלכנו רחוק מדי ואולי כבר מאוחר לשנות את השיטה. כך לפחות הרגשתי במהלך שיחה שנערכה לפני מספר שבועות בין אחת המפקחות של משרד החינוך לבין מורים בשנתם הראשונה להוראה. המפקחת הגיעה כדי לענות על שאלותינו, לשאול על מצוקותינו, לספר לנו על הציפיות של משרד החינוך מאיתנו ולתת עצות. השיחה הייתה מעניינת והמפקחת אמרה דברים חשובים אלא שכאשר שאלתי אותה כיצד ייתכן שפוגעים בזכויותיהם של מורים רבים המועסקים דרך אגודות חינוכיות, היא טענה כי אין זה בתחום אחריותה ושהיא מצטערת, היא לא יכולה לעזור. נדהמתי. אנו נמצאים בשלב מתקדם של התנערות מאחריות אם מפקחת במשרד החינוך מרשה לעצמה לדרוש ממני דברים מסוימים אך טוענת שלה ולמשרדה אין שום מחויבות כלפיי.

ניסיתי לדמיין מצב בו מפקד בצה"ל דורש מחייליו למלא את הוראותיו וללכת אחריו בקרב אבל באותה נשימה אומר להם שהוא לא אחראי לזכויותיהם ולתנאי השירות שלהם. זה יהיה מקום קבורתו של הצבא. זהו מקום קבורתה של מערכת החינוך בישראל.

אומרים שיש שר חינוך בישראל. אני מקווה שלאחר שיסיים לערוך את הפלייליסט של תלמידי ישראל יואיל בטובו לפנות מעט מזמנו כדי לעצור את העבריינות המתרחשת מתחת לאפו ויטפל בתופעת ניצול המורים שנשלחים על ידו לחנך את ילדי ישראל. אולי אז נדע שהוא קיים.

תעודת חצי

היום, אחרי כחצי שנה במקצוע ההוראה, אני יודע שלהיות מורה בישראל זה לעמוד עשרות שעות בשבוע מול 40 זוגות עיניים ולקבל בסוף החודש תמורה מעליבה. אני יודע שלהיות מורה בישראל, זה להעביר את כל שעות אחר הצהריים שלך יום יום בהכנת מערכי שיעור ובבדיקת מבחנים ועבודות, ולשמוע אחר כך שהמורים בקושי עובדים. אני יודע שלהיות מורה בישראל זה להשתתף בהשתלמויות של עשרות שעות בשנה על חשבון זמנך הפנוי, ולדעת שמחר יכתבו בעיתון שאיזה שר בממשלה אמר שהמורים לא מקצועיים וצריך למיין אותם. אני יודע שלהיות מורה בישראל זה לשבות ולהפגין בצמתים על מעמד ועל זכויות בסיסיות שמגיעות לכל עובד בישראל, ולהתווכח עם עוברי אורח שלא מבינים על מה המאבק, ורק רוצים שהמורים יחזרו לעשות בייביסיטר לילדים. אני יודע שלהיות מורה בישראל, זה לנסות לענות לתלמידה שנשארה בסוף היום, אחרי כולם, רק כדי לשאול:"למה בכלל הלכת להיות מורה?". אני יודע שלהיות מורה בישראל זה לקבל את זה שמשתמשים במשכורת שלך לכיסוי חובות המערכת ולפחד להתלונן מחשש שיתנכלו לך.

אבל אני גם יודע שלהיות מורה בישראל זה לחזור משירות מילואים ארוך ושהתלמידים יקבלו אותך בהתרגשות ובמחיאות כפיים. וזה גם לשמוע את התלמידים מתווכחים בלהט בהפסקה על טקסט של ישעיהו ליבוביץ' שהרגיז אותם. וזה גם לנסות לענות על מבול של שאלות על היקום בשיעורי פיזיקה ובטיול השנתי.

לכן אסור למורים להיכנע ולתת למצבם העגום להימשך. זוהי חובתנו לדרוש לקבל את מה שמגיע לנו בדין ולא בחסד. וזה אפשרי, כי דווקא לנו יש נגישות עצומה לציבור הישראלי, כי בכל יום פוגשים עשרות אלפי המורים יותר ממיליון וחצי תלמידים, יותר ממיליון וחצי משפחות וזה יותר מכל אמצעי פרסום או אמצעי תקשורת.

יש למורים את הכוח לשנות. עתה השאלה היא אם אנו רוצים ומסוגלים לכך.

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו" בירושלים, בוגר תכנית "מלמדים" של מכון הרטמן, פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה.
• לכל הטורים לחצו כאן