היא הסתכלה עלי בחצי חיוך ושאלה למה אני מתכוון צילום: Jupiter
כשיצאתי מהשירותים התנגנה גירסת כיסוי שקטה לשיר של הקיור 'תמונות שלך'. אני אוהב את הגרסות העדינות האלה, הן תמיד גורמות לי לחלום בהקיץ"
יש לי ימים מיוחדים כאלה, ימים טובים שהכל הולך לי. שיש לי מלא ביטחון עצמי ואני מחייך לעולם וכל העולם מחייך אלי בחזרה ואני מרגיש שאני יכול לעשות הכל"
היא הסתכלה עלי לשנייה ואז שיגרה צחוק מתגלגל לחלל החדר. אבל זה לא היה צחוק רע או מתנשא. לא צחוק של מי אתה ומה אתה רוצה ממני. זה היה צחוק של איזו שאלה מגניבה, איזה בחור מדליק אתה, איזו דרך אדירה לפנות לבחורה"
בדיוק דקה באוויר הקפוא של וושינגטון הספיקה לי כדי להחליט שאני לא מספיק רעב לפסטה, שאני חייב להפסיק עם ארוחות הצהריים המוקדמות שלי. במיוחד אחרי שהפסקתי לרוץ כמו פעם. אז ויתרתי על הפסטה ונכנסתי לבית הקפה הצמוד. גורל? סיפור
פורסם:
16.02.10, 16:43
זה קטע, כי אחרי שקורה לך דבר כזה אתה פתאום מתחיל לשאול את עצמך כמה הזדמנויות כאלה כבר היו לך ופספסת. כמה פעמים ההחלטה הכי קטנה כמו לנסוע בסאבוויי ולא במונית, להישאר בבית במוצאי שבת ולא לצאת עם החבר'ה לשתות בירה, לפנות שמאלה ולא ימינה. כמה פעמים החלטות קטנות כאלה יכלו לשנות לך את כל החיים. איזה השלכות גורליות יש לכל החלטה קטנה, איזה אנשים תפגוש, איזה דברים תראה. כשחושבים על זה ממש לעומק, זה יכול לשגע. אז הפסקתי לחשוב על זה, סתם התבאסתי. וחשבתי על מה שאמר לי הבחור הגבוה עם העניבה האדומה והג'ל בשיער מחברת כוח האדם.
בדיוק דקה באוויר הקפוא של וושינגטון הספיקה לי כדי להחליט שאני לא מספיק רעב לפסטה, ושגם ככה רק 11 בבוקר ואני חייב להפסיק עם ארוחות הצהריים המוקדמות שלי. במיוחד אחרי שהפסקתי לרוץ כמו פעם. אז ויתרתי על הפסטה ונכנסתי לבית הקפה הצמוד.
סרקתי את מקומות הישיבה הפנויים בחיפוש אחר מקום ראוי, כזה עם שקע ללפטופ, מרוחק מצד אחד, כדי שאף אחד לא יפריע לי, אבל מספיק קרוב, למקרה שאבחר לתקשר עם הסביבה. התיישבתי כמובן אחרי שווידאתי שהם מספקים אינטרנט, ושהוא חינם, ושאני לא צריך להתחבר לשום רשת ולהירשם עם כרטיס האשראי שלי או למלא סקר מעצבן לפני שאוכל לגלוש. אחרי זה הלכתי לשירותים עם מפתח קשור לכוס קפה ענקית מפלסטיק. מה הקטע של המקומות האלה, שכל הזמן קושרים את המפתחות של השירותים שלהם לכל מיני עצמים ענקיים. וללכת עם זה באמצע בית הקפה, ממש מביך. כולם בוחנים אותך חוצה את החדר. "כן, כן, רבותיי אני הולך להשתין עכשיו. או לחרבן, עוד לא החלטתי. אבל אל תדאגו, אני אשטוף את הידים שלי אחרי זה. אני מבטיח".
כשיצאתי מהשירותים התנגנה גירסת כיסוי שקטה לשיר של הקיור "תמונות שלך".
אני אוהב את הגרסות העדינות האלה, הן תמיד גורמות לי לחלום בהקיץ, לדמיין כאילו אני איזה גיבור בסרט אהבה דל תקציב שלא יכול להרשות לעצמו להשתמש בגרסה המקורית של השיר.
ואז היא עמדה שם.
ולמרות שאני מנסה להימנע מתיאורים קלישאתיים שמזכירים את אותם סרטים דלי-תקציב, יש רגעים בחיים שאתה יודע בוודאות שכל מילה מיותרת. שכל מילה יכולה להרוס את הרגע הפשוט והמושלם שהיה שם.
שילוב של ווינונה ריידר ב"נערה בהפרעה" וב"מציאות נושכת"
מה ההבדל בין דמיון למציאות? לפעמים לא הרבה בכלל. היא לבשה טייטס שחורים עם נעלי סיקסטיז כחולות מפלסטיק זול וחצאית מיני עם סריג אפור. ובתוך כל זה שיער שחור וחלק שגלש על הכתפיים. זה היה שילוב של ווינונה ריידר ב"נערה בהפרעה" ו"מציאות נושכת". היא הזמינה בייגל מחיטה מלאה וגבינת פילדלפיה דלת שומן. פתאום זה נראה לי הדבר הכי סקסי בעולם. הכי מושלם. הכי בריא, הכי מושך, הכי הכל. אז חייכתי אליה. היא חייכה בחזרה, ואז באמת הרגשתי כאילו אני על איזה סט של סרט אהבה.
ומכל השאלות שיכולתי לשאול אותה בעולם, שאלתי אם היא מכירה את הלהקה שמבצעת את השיר במקור. היא הסתכלה עלי בחצי חיוך ושאלה למה אני מתכוון. אז שאלתי שוב, במבטא כבד: "דו יו נו הו פלייז דיס סונג... דה אורג'ינל וואן?"
היא הסתכלה עלי לשנייה ואז שיגרה צחוק מתגלגל לחלל החדר. אבל זה לא היה צחוק רע או מתנשא. לא צחוק של מי אתה ומה אתה רוצה ממני. זה היה צחוק של איזו שאלה מגניבה, איזה בחור מדליק אתה, איזו דרך אדירה לפנות לבחורה. כך נראה לי הצחוק שלה, אבל מסתבר שרק לי זה נראה כך, כי ישר אחרי שהצחוק שלה נעלם הגיע מבט בוהה ואחריו שאלה משולשת: האם אני באמת רוצה לדעת את התשובה לשאלה, האם אני יודע את התשובה ורוצה לדעת אם היא יודעת, או שאני סתם מנסה להתחיל איתה, כי זה ישפיע על התשובה שלה.
מה ההבדל בין אהבה להתאהבות? לפעמים לא הרבה בכלל. אז אמרתי גם וגם וחצי גם. היא שאלה אותי מה החצי, אז אמרתי שאת זה היא תצטרך לגלות בעצמה.
היא שוב פלטה את הצחוק החמוד והמתגלגל שלה שגרם לי תחושה נעימה וחמימה שהתפשטה לאט בכל הגוף. תחושה שנעלמה בדיוק באותה מהירות שהגיעה, מפני שהמשפט הבא שלה היה "טוב, אני צריכה לזוז", והיא הסתכלה לכיוון הדלת.
יש לי ימים מיוחדים כאלה, ימים טובים שהכל הולך לי. שיש לי מלא ביטחון עצמי ואני מחייך לעולם וכל העולם מחייך אלי בחזרה ואני מרגיש שאני יכול לעשות הכל, שאני מין שי אגסי כזה. ילד מוצלח שכולם אוהבים והולך להציל את העולם. ורק בגלל שהרגשתי שזה יום כזה, הרשיתי לעצמי לשאול אותה אם זה מוקדם מדי ביחסים שלנו, או שאני יכול לבקש להיות חבר שלה בפייסבוק.
היא שוב חייכה, אבל הפעם זה נראה חיוך מבטיח יותר מהקודם. חיוך שיביא אחריו הזדמנות להכיר את זאת שתחייך אלי בבוקר מבעד לשמיכה, הזדמנות להכיר את זאת שהתכוונתי להפתיע בחג האהבה עם זר פרחים ענקי ושוקולד. הזדמנות להכיר את מי שעתידה להיות האמא של הילדים שלי. כבר ידעתי איזה רינגטון יהיה לה כשתתקשר אלי.
"תראה, אתה נראה אדם ממש נחמד", היא פתחה משפט שהתחיל ממש לא טוב, "אתה גם נשמע ממש מעניין..."
כן כן. על מי את באה לעבוד? אני נשמע כמו מוכר בקניון של מוצרי "אהבה".
"...ואני שמחה שיצא לנו להיפגש כאן. ממש במקרה, והייתי ממש רוצה לפגוש אותך שוב. אבל בוא נשאיר את זה לגורל שלנו. אם נפגשנו פעם אחת, אין סיבה שלא ניפגש שוב. סתם במקרה".
יש לי גם ימים כאלה, שלפעמים אני צריך להגיד משהו אבל זה לא יוצא לי. רוצה לדבר אבל לא מצליח למצוא את המילה הנכונה. וזה לא שחסרות לי מילים, ההפך. רצות לי מלא מילים בראש של מה אני צריך להגיד, ומה יהיה הכי מתאים עכשיו. אבל המילים האלה נשארות בראש שלי. הן לא מצליחות לצאת משם, בטח שלא לפה שלי.
אותו היום היה יום כזה.
היא לקחה את כוס הקפה שלה, הלבישה עליה את המכסה והושיטה לי יד. "קוראים לי קתי", אמרה.
אני לא זוכר אם אמרתי לה איך קוראים לי.
שייזדיינו עם סיפורי אהבה. אני לא מאמין להם. סוף טוב אף פעם לא נשמע לי אמין. גם הוליווד הפסיקו עם הסופים הטובים, אז מי אנחנו שעוד נאמין בהם. גורל? בתחת שלי גורל. אם אתה רוצה משהו אתה צריך לגרום לו לקרות, לאחוז בו בשתי ידיים. אתה לא יכול פשוט לשבת על הגדר ולחכות שזה יקרה.
שנייה לפני שישבתי בבית הקפה ההוא אמר לי הבחור הגבוה עם העניבה האדומה והג'ל בשיער מחברת כוח האדם שכדי להצליח במשהו בחיים צריך ממש לרצות. הוא אמר שלמרות המשבר, חברות עדיין מגייסות עובדים. למה? כי יש אנשים שממש רוצים. זה כמו שיכניסו לך את הראש מתחת למים. מה הכי תרצה? להוציא אותו. ובסוף סביר להניח שתצליח, למה? כי ממש ממש תרצה.
אז כשהלכתי ברחוב הקפוא של וושינגטון חשבתי על מה שהוא אמר ורציתי להגיד לו שאני רוצה, ממש רוצה. ושאני עומד כבר להיחנק. שאני כבר כחול.
אחרי זה חשבתי מה היה קורה אילו הייתי הולך לאכול פסטה.
