המאמא של הגטו

לקח העלים הנושרים

הֶעָלִים סְבוּרִים

שֶׁשִּׁלוּחַ כָּזֶה מַשְׁמַע אַהֲבָה

אַהֲבָה כָּזֹאת מַשְׁמַע אֱמוּנָה

אֱמוּנָה כָּזֹאת מַשְׁמַע חֶסֶד

חֶסֶד כָּזֶה מַשְׁמַע אֱלֹהִים

אֲנִי תְּמִימַת דֵּעִים עִם הֶעָלִים

יַלְדַּתיָרֵחַ

מַה שֶּׁהֶחֱלִיק לְתוֹךְ חֲדַר אִמִּי בְּאוֹתוֹ

לַיְלָה שֶׁל שִׁלְהֵי יוּנִי, מַקִּישׁ עַל בִּטְנָהּ הַגְּדוֹלָה,

הוּא שֶׁהִזְעִיקַנִּי הַחוּצָה עֲגוּלַת-רֹאשׁ וּבִלְתִּי-מְחַיֶּכֶת.

הַאִם הַלְּבָנָה הִיא זוּ, נָהַג אָבִי לְגַחֵךְ,

מְעַרְסְלֵנִי בִּזְרוֹעוֹתָיו? אָכֵן הָיְתָה זוּ הַלְּבָנָה

אַךְ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא יָדַע זֹאת אִישׁ.

לַלְּבָנָה יֵשׁ סוֹדוֹת מִשֶּׁלָּהּ.

הִיא מַחֲזִיקָה בָּאוֹר כְּכָל שֶׁמַּשֶּׂגֶת יָדָהּ.

בְּמַלְבּוּשֵׁינוּ הַזּוֹלִים. נִשְׁתּוֹקַקְנוּ לְשָׁדַיִם,

הִתְחַזֵּינוּ כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן, גָּדַשְׁנוּ אֶת גּוּפִיּוֹתֵינוּ

בִּנְיָר שֶׁל בֵּית-שִׁמּוּשׁ. גֵ'יי ג'וֹנְסוֹן מְלַמֵּד

אוֹתִי נְשִׁיקוֹת צָרְפָתִיּוֹת, הִתְפָּאֲרָה אֵלָה, מִי

מְלַמֵּד אוֹתָךְ? אֵיךְ תֹּאמְרִי, אָבִי?

קליפטון. ילדת ירח

הִיא שׁוֹלֶטֶת בַּיַּמִּים, בַּנְּהָרוֹת, בַּגֶּשֶׁם.

כְּשֶׁאֲני נִשְׁאֶלֶת שֶׁל מִי הֵן הַדְּמָעוֹת הָאִלוּ,

אֲנִי תּמִיד מַאֲשִׁימָה אֶת הַלְּבָנָה.

מנחת-כבוד לירכַי

הַיְּרֵכַיִם הָאִלוּ הֵן יְרֵכַיִם גְּדוֹלוֹת.

הֵן זְקוּקוֹת לְמֶרְחָב כְּדֵי

לְהִתְנוֹעֵעַ בּוֹ סָבִיב-סָבִיב.

הֵן אֵינָן מִסְתַּדְּרוֹת בִּמְקוֹמוֹת

קְטַנִּים וְקַטְנוּנִיִּים. יְרֵכַיִם אִלוּ

הֵן יְרֵכַיִם חָפְשִׁיּוֹת.

הֵן אֵינָן סוֹבְלוֹת שֶׁעוֹצְרִים בַּעֲדָן.

יְרֵכַיִם אֵלוּ לֹא נִשְׁתַּעְבְּדוּ מֵעוֹלָם,

הֵן הוֹלְכוֹת בְּכָל אֲשֶׁר תַּחְפֹּצְנָה.

הֵן עוֹשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁבִּרְצוֹנָן לַעֲשׂוֹת.

יְרֵכַיִם אִלוּ הֵן יְרֵכַיִם עֲצוּמוֹת.

יְרֵכַיִם אֵלוּ הֵן יְרֵכֵי קֶסֶם.

הֵיטֵב אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁכִּשְּׁפוּ גֶּבֶר אֶחָד

וְסִחְרְרוּהּו כִּסְבִיבוֹן!

עשיית שירים

הַסִּבָּה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה זֹאת

אַף כִּי נִכְשֶׁלֶת אֲנִי וְנִכְשֶׁלֶת

בְּמַתַּן שֵׁמוֹת אֲמִתִּיִּים

הוּא שֶׁאֲנִי אָדָם וְאִמּוֹ

וְהַכִּשְׁלוֹנוֹת הַלָּלוּ הֵם מִשְׁלַח יָדִי.

התצלום: משפט לינץ'

הַאִם זוּ הַזְּכוּכִית הַמְלֻטֶּשֶׁת

שֶׁל עֵינֵיהֶם

הַנִּשָּׂאוֹת אֶל-עַל

לְעֵבֶר הֶעָנָף הַמְסֻקָּס הֶחָדָשׁ

שֶׁל הָאִישׁ הַשָּׁחוֹר

הַתָּלוּי עַל עֵץ?

הֶחָלָב שֶׁל הָאִשָּׁה

הַמְחַיֶּכֶת אֶל הַמַּצְלֵמָה,

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ רְווּחוֹת סְבִיב

צְלָב נוֹצְרִי הַשָּׁמוּט

עַל חָזָהּ?

שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה לוֹכֶדֶת בְּתוֹךְ

אַלְבּוֹם מְדֻיָּק? הַאִם

נִדָּרֵשׁ לְעַיֵּן בּוֹ בְּיַחַד

תַּחַת שָׁמַיִם מִתְקַדְּרִים?

ההיסטוריה לכדה באלבום מדויק

ברוכות תהיינה הספינות (שבסט. מרי)

לְוַאי שֶׁהַגֵּאוּת

הַזּוֹרֶמֶת מַמָּשׁ בְּרֶגַע זֶה

לְתוֹךְ שִׂפְתֵּי הֲבָנָתֵנוּ

תִּשָּׂא אֶתְכֶן הַחוּצָה

אֶל מֵעֵבֶר לְפַרְצוּף הַפַּחַד

לְוַאי שֶׁתְּנַשֵּׁקְנָה

לָרוּחַ וְאָז תִּפְנֶינָה מִמֶּנּוּ וָהַלְאָה

בְּבִטָּחוֹן שֶׁיֹּאהַב

אֶת עָרְפְּכֶן לְוַאי

שֶׁתִּפְקַחְנָה אֶת עֵינֵיכֶן לַמַּיִם

לַמַּיִם הַמִּתְנַחְשְׁלִים לָנֶצַח

וּלְוַאי שֶׁבְּתֹם לִבְּכֶן

תַּפְלֵגְנָה מִבַּעַד לְכָאן אֶל שָׁם

אויבים

לוויין קארלין

לְתוֹךְ אֹהֶל

שָׁאוּל.

לָמַדְתִּי

אֶת טַעַם הַדָּם.

אֲנִי אֶשְׁתֶּה אֶת דַּמוֹ

וְהוּא אֶת דָּמִי.

לְאוֹיְבִים

הוּא אָדָם זָקֵן

בִּשְׁנָתוֹ

אוֹ אָבִי.

שִׁרְיוֹנוֹ

אֶת חַרְבּוֹ

אֶת מַגִּנּוֹ

יֵדַע אֶת עַצְמוֹ

עֵרוֹם אַךְ חַי

אֶת עַצְמִי. דָּוִד.

דָּוִד הַמְשׁוֹרֵר.

(מתוך שירי שאול ודויד)

מספרות את סיפורינו

הַשּׁוּעֲלָה הִגִּיעָה מִדֵּי עֶרֶב אֶל סַף דַּלְתִּי

בְּלֹא לְבַקֵּשׁ מְאוּם. יִרְאָתִי

לָכְדָה אוֹתִי מִתּוֹכִי, בְּתִקְוָה שֶׁאֶשְׁלַח אוֹתָהּ

אַךְ הִיא יָשְׁבָה עַד הַבֹּקֶר, מַמְתִּינָה.

מֵעַל-גַּבֵּי כְּרָעֵינוּ, הִתְבּוֹנַנּוּ מִבַּעַד לַזְּכוּכִית

וְאָז פָּרַשְׁנוּ לְדַרְכֵּנוּ

וְשׁוֹרְרָה עַל-אוֹדוֹת פְּנֵי הַלְּבָנָה הַחַפִּים מִכָּל שֵׂעָר,

הַזַּרְבּוּבִית הָרוֹטֶטֶת, הָעֵינַיִם הַנִּבְעָרוֹת?

מִפְּנֵי דַּם הַחַיָּה הִסְתַּתַּרְתִּי,

אֶלָּא מִפְּנֵי הַמְשׁוֹרֶרֶת הַצְּפוּנָה בָּהּ, הַמְשׁוֹרֶרֶת

וְהַסִּפּוּרִים הַנּוֹרָאִים שֶׁיָּכְלָה לְסַפֵּר

עֶרֶב וּבַעֲלִי שֶׁפַּעַם מֵת

מִתְנַשֵּׂא מֵאֵצֶל לוּחַ הָרְפָאִים

מִבַּעַד לַאֲוִיר נִרְטָט אֲנִי נֶאֱנֶקֶת

אֶת שְׁמוֹת בָּנֵינוּ הַסּוֹרְרִים

וּמְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ לְהַסְבִּיר מַדּוּעַ

אֲנִי מַרְעִישָׁה לַשָּׁוְא כְּמוֹכֶרֶת דָּגִים מַדּוּעַ

סַרְטָן וּבְדִידוּת נוֹרָאָה

וְהַמִּלְחָמוֹת נֶגֶד בְּנֵי עַמֵּנוּ

וְהַחֶדֶר מְנַצְנֵץ כְּאִלּוּ נִשְׁטַף

בִּדְמָעוֹת וּמִתּוֹךְ הַעֲרָפֶל יָד

נִהְיֵית בָּשָׂר וַאֲנִי צוֹפָה

כְּשֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַמַּחֲווֹת מְאַיְּתוֹת

שמי עליון

אֲחִי מִשְׁתּוֹפֵף בַּקָּצֶה

וּמִסְתַּכֵּל לְמַטָּה.

הוּא אָסַף חוּג שֶׁל עַנְנֵי

חֲבֵרִים מִסְבִיבוֹ

וְהֵם מִתְבּוֹנְנִים בָּעוֹלָם.

נָהַגְתִּי לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר לוֹ

אֶת הַחַיִּים שֶׁלְּאַחַר הַמַּוֶת,

וְהוּא הָיָה מְמַלֵּא פִּיו צְחוֹק. הוּא צוֹחֵק עַכְשָׁו,

אֲנִי חָשָׁה בְּאָמְרוֹ,

"אֲפִלּוּ כְּשֶׁצָּדְקָה, טָעֲתָה".

חלודה

אֵינֶנּוּ אוֹהֲבִים חֲלוּדָה,

הִיא מַזְכִּירָה לָנוּ אֶת גְּוִיעָתֵנוּ

בֶּרְט סִינְגֶר

שֶׁזְּמַן הוּא שֵׁם נוֹסָף לֵאלֹהִים?

שֶׁהַמַּחֲבַת שֶׁנִּטַּשׁ בַּבַּיִת

נִתְקַדְּשׁוּ עַתָּה, מַרְחֲשׁוֹת יַלְדּוּתֵנוּ

אוֹמְרִים אַתֶּם שֶׁרְצוֹנֵנוּ רַק לִזְכֹּר

סַבְלָנוּת הַהָבְנֶה שֶׁלָּהֶן, זֹהַר מֵרוּקָן?

לימדו את גדולי המשוררים

כּמוֹ דּוֹדָתִי טִימִי.

זֶה הָיָה הַמַּגְהֵץ שֶׁלָּהּ,

אוֹ מַגְהֵץ דּוֹמֶה לְשֶׁלָּהּ,

שֶׁהֶחֱלִיק אֶת קִמְטֵי הַסְּדִינִים

שֶׁהַמְשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל יָשַׁן עֲלֵיהֶם.

בַּיִת אוֹ מָלוֹן, מַה שֶּׁחָשׁוּב זֶה

שֶׁהוּא הִשְׂתָּרֵעַ עַל עֲבוֹדַת יָדֶיהָ

וְחָלַם. גַּם הִיא חָלְמָה, מִלִּים:

מֵהֶן בְּצֵ'רוֹקִי, מֵהֶן בְּמַאסַאי וּמֵהֶן

כַּבִּירוֹת וּמְיֻחָדוֹת כְּתִקְוָה.

אִלּוּ שְׁמַעְתֶּם אוֹתָהּ

מְזַמֶּרֶת בְּגַהֲצָהּ

הֲיִיתֶם מְבִינִים צוּרָה וְשׁוּרָה

וּמִשְׁמַעַת וְסֵדֶר

וַאֲמֵרִיקָה.

צ'רוקי - שבט אינדיאני באמריקה. מאסאי - שבט אפריקני.

בָּהַתְחָלָה הָיָה לִי הַכֹּל;

הוֹרִים, שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת נוֹסָפוֹת,

אַח שֶׁסּוֹפוֹ אָבְדָּן. הֲיִיתִי

נַעֲרָה עֲשִׁירָה בְּלִי כֶּסֶף

בְּשִׂמְלָה אֲדֻמָּה. אֵיךְ אֵרַע

שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת הַזֶּה

וּקְרוּיָה בְּשֵׁם שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹדִי

עַד שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי אִשָּׁה? מִישֶׁהוּ גָּנַב

אֶת הוֹרַי וְהֶחְבִּיא אֶת אַחִי.

אֶצְבְּעוֹתַי הַנּוֹסָפוֹת קֻצְצוּּ.

נוֹתַרְתִּי עִם יָדַיִם רְגִילוֹת וּבִרְשׁוּתִי

אֵין בִּשְׁבִילְךָ מְאוּמָה מִלְבַד שִׁירִים.

מאמא קלאסית

לאחרונה נפטרה לוסיל קליפטון, בכירת המשוררות האפרו-אמריקאיות בארה"ב, לאחר מחלה ממושכת. בת 73 היתה במותה. לא זכיתי להיפגש עם לוסיל קליפטון אלא פעמים ספורות בלבד, ואינני יכול אלא להצטער שהנסיבות לא איפשרו לי להתוודע ממש אל משוררת שאהבתי את יצירתה ושמעתי רק דברים טובים על אישיותה.

עלי היא עשתה רושם של "מאמא" שחורה קלאסית, רחבת-גוף ורחבת-לב, שמבעד למשקפיה נצנצו עיניה בבדיחות-דעת ובנדיבות. ימים רבים השתעשעתי במחשבה לתרגם מיבחר של שיריה לעברית. בשיריה נדרשה למוטיבים תנ"כיים - אחד מן השירים המתפרסמים כאן לקוח ממחזור על שאול ודויד - והדבר היה טבעי ואורגני לכתיבתה. התרבות האמריקאית השחורה ספוגה אלוזיות מן "הברית הישנה", דורות של נדכאים כהי-עור מצאו בה ניחומים ותקווה ל"יציאת מצרים" חדשה.

אבל בראש וראשונה היתה לוסיל קליפטון דוברת - בדרכה שלה הלירית, הבלתי-פלאקטית, כמו בחייה - של בני גזעה בארה"ב, וקודם כל של הנשים השחורות, שמצוקתן כפולה, הן בגלל צבע עורן והן בגלל היותן נשים בחברה שבה הגבר מושל בכיפה ומכתיב הלכות חיים.

היא נולדה ב-1936, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול, בדֶפְּיוּ, עיר קטנה ליד באפאלו שבצפון מדינת ניו יורק, למשפחה שחורה ענייה ומרובת ילדים. יחסי האהבה-שנאה המשפחתיים, על היבטיהם הנפשיים, המיניים והחברתיים באו לאחר מכן לביטוי חריף, ולעתים מזעזע, בשירתה.

אמהּ, ששלחה את ידה בשירה, עודדה את תשוקת היצירה של הילדה המוכשרת וזו התחילה לכתוב שירים וסיפורים. נחישות רצונה של לוסיל לפרוץ את חומות הגֵטו השחור זכתה לעידוד והיא היתה הראשונה בין בני משפחתה שסיימה בית-ספר תיכון.

ב-1953 קיבלה מילגה לאוניברסיטת הווארד השחורה שבוושינגטון הבירה ושם בחרה בדרמה כבנושא המרכזי של לימודיה. שנתיים אחרי כן פרשה משום שהחליטה שכתיבת שירה מעניינת אותה יותר מכל המקצועות האקדמיים. שנים רבות לאחר מעשה, כשהיא כבר ידועת-שם, חזרה לאקדמיה והיתה לפרופסור מן המניין (לכתיבה יוצרת) במיכללת סט. מרי שבדרום מדינת מרילנד, שם הורתה עד שמצב בריאותה כפה עליה לצאת לגימלאות.

היא קיבלה תארי כבוד מאוניברסיטת מרילנד ומאוניברסיטת טאוסון, פרסים ספרותיים חשובים - היא היתה האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס רות ליילי היוקרתי, הכולל מענק של 100 אלף דולר - והאפרו-אמריקאית הראשונה, והאשה השנייה, שכיהנה כ"שרת השירה של מרילנד".

חיים פרטיים שלא האירו פנים

היא פירסמה 11 ספרי שירה למבוגרים, 20 ספרי ילדים ושיריה הוכנסו ליותר מ-100 אנתולוגיות. שירתה, שקראה

תיגר על סיגנונות-פיוט מקובלים, אף כי במובנים רבים השתמשה במוטיבים מסורתיים, מיזגה להפליא עמקוּת, ארציוּת והומור.

בכל זאת, חייה הפרטיים לא האירו לה פנים; אהבת חייה, בעלה פְרֶד, שהיה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת באפאלו, ויחד אתה עקר לבולטימור בשנות ה-60, מת עליה בהיותו רק בן ארבעים ותשע. מהלומה זו הטביעה את חותמה ביצירתה. גם מתוך ששת ילדיהם נשארו בחיים שלוש בנות ובן.

"לוסיל קליפטון", לדברי המבקר והמסאי וואלאס פֶּפֶּרְס, "כותבת על משפחתה משום שיש לה עניין אמיתי למצוא הגיון בחייהם וביחסיהם של אלה עם אלה. היא כותבת על מצוקה ועל הצלחה בקהילת הגֵטו והיא כותבת על מקומה ותפקידה כמשוררת".