ככל שחולף הזמן נקרות בדרכנו דמויות רבות. עם חלקן נמשיך לצעוד הלאה ומחלקן ניפרד לנצח לאחר היכרות קצרה. לעיתים רחוקות יותר קופצת דמות שחשיבותה אינה מורגשת עד היום בו היא מתפוגגת. היא נראית טבעית בסביבת חיינו ואינה מעלה ולו לרגע את המחשבה שבבוא היום היא עלולה להיעלם. היא אינה דורשת שום הערכה או תמורה לעצם היותה, ונוכחותה מורגשת יותר מכל בחסרונה.
אחת הטעויות החמורות ביותר שיכול לעשות אדם היא לא להבין עד כמה הדמות הזו נחוצה לו, עד כמה הנוכחות שלה והעובדה שהיא כאן, שלו ומלווה אותו, אינם משהו טבעי שיהיה כך תמיד בלי שיעשה דבר.
לפעמים נדמה לי שיותר מידי גורלות נחרצו בביתי הקטן. באותה מרפסת בה אני נוהג לשבת עם מכריי ולהשקיף על הרחובות המנצנצים התקבלו החלטות רבות, כאלו שגרמו לזוגות ידיים להיפרד לנצח וגם כאלו שהקימו רוחות רפאים לתחייה.
באותה מרפסת נהגתי לבלות גם לבדי, בלילות בהם בחרתי לשבת סתם כך, לספוג את קור הלילה לתוך עורי ולהרגיש משהו אטום בתוכי משתחרר מעט כשנגינת פסנתר עדינה היתה נשמעת, מלווה בשבילי את צלילי הלילה.
לא ידעתי את שמה. כל מה שיכולתי לראות הוא את צלליתה המרוחקת יושבת על יד פסנתר כנף גדול. אור צהוב חלש האיר את פנים ביתה ויכולתי להבחין בסלון הדל ובגופה הצנום בעל הידיים הארוכות יושב ומנגן צלילים מוכרים, שגם את שמם לא ידעתי.
כשהרוח היתה נושבת התקשיתי מעט לעקוב אחר קצב נגינתה. נדמה היה שתמיד בחרה לנגן לפי מצב הרוח שלי. בדרך כלל המנגינות שבחרה היו איטיות ומרדימות כמו שיר ערש לתינוק. לעיתים רחוקות יותר היא בחרה במוזיקה מהירת קצב ויכולתי לראות את שיערה קופץ בזמן שניגנה.
הערב הקבוע שלנו היה יום שלישי. מעולם לא היו לי תוכניות בערב ביום הזה בשבוע, רק אני במרפסת, ולא רחוק ממני אבל מספיק רחוק מכדי שאוכל באמת לראות אותה, היתה נערת הפסנתר, והיא ניגנה רק לי.
היה חורף בפעם הראשונה שהאזנתי לה. בפעם השנייה כבר התחלתי להתמכר, ובשלישית מצאתי את עצמי מוחא כפיים במרפסת כשסיימה. היא הבחינה בי מרחוק ובוודאי היתה קצת נבוכה כשהבינה שיש לה קהל לא קרוא, כי היא התרוממה והציצה החוצה, אליי.
אני מצידי בוודאי נראיתי מגוחך, מנופף לה לשלום כשבידי בקבוק בירה, שכן אין תשובה אחרת לשאלה מדוע הפסיקה לנגן באותו הערב.
בפעם הרביעית היא המשיכה לנגן גם אחרי שסיימתי למחוא כפיים, ובחמישית היא כבר יצאה אל מרפסת ביתה וקדה לי קידה. הרגשתי שהיא מתגרה בי כשיצאה בכותנת דקיקה בשיא החורף, אבל עדיין התלהבתי כמו ילד קטן. אני חושב שאז הבנתי שאנחנו יוצאים קבוע.
פתאום החוק של "אין תוכניות" ביום שלישי התהפך והופר. יום שלישי בערב הפך לזמן הכי מתוכנן עבורי בשבוע. ידעתי שאאזין לצליליה של נערת פסנתר צנומה בכותנת לבנה. וכך, משום מקום מצאתי את עצמי חושב עליה באמצע היום.
בגללה מצאתי את עצמי מפר עוד חוק אחד שלי והוצאתי ממעמקי ארוני כינור ישן, כזה ששנאתי לנגן בו פעם וכל שליטתי בו הגיעה ממקום של הכרח.
"תראי אותי, בגללך אני רוצה לחזור לנגן שוב", אמרתי בשקט, מדמיין שהיא שומעת. נעמדתי במרפסת, וכשעצמתי את עיניי שמעתי רק את קול נגינתה, ולאט לאט נתתי ליכולות הנושנות שלי לעלות שוב מתוכי ולהשתלט על אצבעותיי וזרועותיי. נתתי למוחי להשתחרר ומצאתי את עצמי מלווה אותה בצלילי הכינור הישן שנשמעו מעט כמו קולות בכי.
| מה הקשר בין פסנתר לאהבה |
|
| "עכשיו נעשה את זה שוב, אבל עם רגש", אמר / אמה ברונטה |
|
"זה לא הזמן הנכון", אני עונה לו. "זה סתם מסבך דברים. ולמה לתקן משהו שלא נשבר? סקס עם רגש הוא סתם סיבוך לא נחוץ ולאו דווקא טוב יותר", אני מנסה לשווא לשכנע את עצמי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כשניגנתי נכנסתי בחזרה אל עולם בו לא ביקרתי שנים. עיניי היו עצומות ותודעתי התמקמה במקום אחד בלבד. בדמיוני הייתי לרגע שוב ילד קטן ויכולתי לראות איך אני עומד על במה שחורה גדולה מול קהל רב, חש מעט מאוים ויודע שאין לי ברירה אמיתית.
הרגשתי שוב כמו נטע זר במקום לא לי, ולפתע פקדה אותי תחושת נוראית, אותה תחושה בגללה הפסקתי לנגן לפני שנים. ואז פקחתי עיניי וראיתי אותה עומדת מרחוק, אור צהוב מילא את רקע דמותה ושמלתה הקצרה התנופפה בפראות ברוח. היא לא זזה, רק עמדה והסתכלה עליי מרחוק. יכולתי להרגיש איך עיניה נעוצות עמוק בתוך עיניי על אף המרחק. הלוואי שהיתה לידי באותו רגע.
כך שבוע רדף שבוע: בכל שלישי בערב היא היתה מנגנת, ואני הייתי לפעמים רק יושב ומאזין, לפעמים מריע בפראות ולעיתים רחוקות יותר מלווה אותה בצליליי. זה נמשך עד לאותו יום שלישי אחרון, בו נעלמה בלי כל הודעה מוקדמת.
חיכיתי לה, ידעתי שאין זה טבעי שהיא מאחרת, וכשהאור הצהוב לא נדלק התחלתי לדאוג. גשם ירד כשרצתי אל ביתה וטיפסתי במעלה המדרגות כעומד להצילה. כשהגעתי אל הקומה בה התגוררה עמדה הדלת פתוחה אל דירה מיותמת וקרטונים ריקים, הבנתי שהיא לא תהיה כאן יותר.
חלון ההזדמנויות שלי להכניס אותה אל עולמי נפתח במנגינה נפלאה ונסגר ללא כל אזהרה, ואני הוא הטיפש שהאזין למוזיקה ולא הבין עד כמה היא נדירה. המחשבה שהייתי צריך לרוץ אל חלונה כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה מנקרת בי בכל יום. גם על השאלה אם נפגעה ממני על שלא עשיתי דבר לא אקבל תשובה לעולם.
מאז אותו שבוע, בכל יום שלישי בערב, אני יוצא אל מרפסת ביתי ומתבונן רחוק, מקווה לרגע בו אבחין באור צהוב דולק וצללית נערה מנגנת ומתפלא כל פעם מחדש עד כמה חד הוא הגעגוע אל זו שלא הכרתי מעולם.
