הידיעות על הרכש הנדל"ני הראוותני החדש של אהוד ברק,
הזכיר לי מדבקה שצדה את עיני על מכונית שנסעה לפני, בזו הלשון: "צריך מנהיג צדיק". מה פירוש "צדיק", שאלתי את עצמי. בראש ובראשונה שהוא עושה למען אחרים יותר מאשר למען עצמו. אחד שמקריב את נוחיותו, שמוכן לסבול למען הכלל.
האם אנחנו יכולים להצביע על אחד מאנשי הצמרת השלטונית שלנו שעונה על התכונות האלה או מתקרב אליהן? אחד שלפחות נראה מיוסר? אפילו מעמיד פני מיוסר? חפשו בנרות ולא תמצאו. חזקה עלינו שאם נחפש נמצא רק את ההיפך – את הזחיחות, ההתנפחות, הראוותנות, החמדנות, שלא רק שהם משקפים את השאיפות ואת ההעדפות של רוב החברה הישראלית, אלא גרוע מזה, אף מכתיבים אותן.
לא מופרך כלל לעסוק באורח חייהם של דיירי הצמרת השלטונית שלנו, ושאורחם ורבעם יסקרן אותנו. שנתעניין במי הם מתחככים, את קרבתו של מי הם מחפשים. איך הם מבלים את שעות הפנאי שלהם. לא רק שמותר לנו להתעניין בסדרי העדיפויות בחיי המנהיגים אותנו, אלה שקובעים במידה רבה לאן פנינו מועדות – אלה שאפילו אפשר שתהיה להם יד בקביעת גורלנו האישי – אלא שאנו חייבים להתעניין בהם.
איננו מציצנים כשאנחנו מציצים לבתי המידות שלהם, אנחנו פשוט מקבלים מושג מה חשוב להם בחיים. זכותנו המלאה להרים גבה ולגרד בפדחת כשאנו מתבשרים על המהלך הדרמטי של ברק, העוקר ממגדלי פנקס למגדל אסותא. זכותנו לשאול מדוע דירה שערכה 30 מיליון אינה מספיקה לו ולזוגתו. זה הרי מעיד עליהם משהו, לא?
ייתכן שכבר נמאס לחזור על המופת של בן גוריון או של בן צבי – אבל אין ברירה אלא להזכיר את הבית הצנוע בשדרות קרן קיימת ואת הצריף ברחוב אלחריזי. צריך להזכיר זאת, מאחר שמי שחי בצניעות, מעיד על עצמו שצרכים אחרים מלבד צרכי עצמו עומדים בראש מעיניו. אורח חיים צנוע – ואפילו סגפני – מעיד על התמסרות מוחלטת לעניינים הרי הגורל שהוא מופקד עליהם.
האובדן המוחלט של הרגישות האסתטית בקרב מנהיגינו, מדאיג מאחר שהוא מעיד על אובדנים אחרים, גם של שיקול דעת. לאסוננו, חוסר רגישות וחוסר שכל הולכים שלובי זרוע.
