שטויות במיץ עגבניות
הגיגיו של אייל שני ב"איפה האוכל" הם אוסף של בחירות שגויות שנועדו להפיח עניין בפרי האדום, שהיה צריך להיות בעצם צהוב. או ירוק. אריאנה מלמד לא קנתה את זה, יש מי שיכנו אותו גאון
ראשית, כמה ציטוטים נבחרים. "עגבניה היא החומר הכי חשוב לתחושה של איפה אנחנו חיים", "טעם העגבניה הוא ממוצע של זכרונות, אין אף עגבניה שנושאת טעם של עגבניה", "עגבניה דוהרת בתשוקה אל מותה", "היא ממהרת אל האדום, העגבניה?", "אם העגבניה היתה אמא, היא היתה שואפת שהיא תהיה מהר אדומה, הילדה שלה?", ו"עגבניית תעשיה זאת עגבניה שיודעים שש שעות אחרי זריחת השמש לרצוח אותה בהמונים".


שני. "לרצוח אותה בהמונים" (צילום: ניצן אופיר)

 

בגלל משפטים כאלה ואחרים, יש בינינו אנשים שהכתירו את אייל שני כפילוסוף של אוכל, ויש מי שהחליט כי אפשר וגם רצוי לשלוח אותו למסע של גילוי מקורות המזון הישראלי בחמישה פרקים. אחרי העגבניות, הפרק הראשון ב"איפה האוכל" ששודר אמש (ערוץ 8) צפויים להגיע החלב והגפן, החיטה והעוף.

 

בינתיים, צריך לעכל את שפתו הייחודית של שני, תחושת החמלה שלו כלפי שתילי עגבניות והתעקשותו לערבב פסטה שבושלה בתנאי שדה מחמירים, כולל סיר לה-קרזט איכותי וגוש פרמיג'יאנו שמגורר מעל לרוטב עגבניות עם עוקצים וגבעולים (רעילים), מבלי שהעגבניות נשטפו מן הריסוס שלהן - וגם לקבל באהבה את המלצתו לערבב את זה ולאכול את כל זה בידיים. מי שמרים גבה ייחשד מייד כיצור בלתי טרנדי בעליל. קטן עלי.

 

כשמקלפים את הציטוטים מן העלילה, מתקבל מין מיזם שמתאים בעיקר לערוץ לוגי: היום, ילדים, ניסע לטייל בארצנו היפה ונראה בה רק עגבניות. הנה הן צומחות בחולה ומיועדות לתעשיה והן אדומות רק מפני שהסדר בין חקלאים לבין מפעל לייצור רכז קבע כך.

בעצם הן צהובות, והנה כך שותלים, וכך משנעים למפעל, וכך מגדלים בחממות ובוחרים זנים, וכך עושים מבחני מוצקות וסוכרים וטעמים, וכל זה אמור להיות נורא מלהיב רק בזכות אישיותו החד פעמית של מאהב העגבניות, שהוא - על פי גישתו שלו - מין שותף לרצח כשהוא קוצץ אותן לסלט קטן קטן.

 

בין הקינה על גורלן של עגבניות התעשיה לבין הקינה על העדר הטעם של המוצר המגיע לרשתות השיווק מצויה היסטוריה אמיתית ומרתקת של המוצר ששמו המדעי הוא סולאנום ליקופרסיקום, אבל זה היה צריך לפנות את המדף לטובת הגיגיו של שני.

 

זכות הבחירה

קחו למשל את השמות: בלטינית היא "אפרסק הזאב". בשפתם של האצטקים, ה"סיטומטל" הוא "דבר עגלגל עם טבור". בפרסית, "שזיף של נוכרים". באיטלקית - תפוח זהב, פומודורו, ומשם התגלגל השם לערבית - בנדורה, ואליעזר בן יהודה רצה שיקראו לה "בדורה" בעברית ולא "עגבניה" בגלל הקונוטציות הסקסיות.

 

השם העברי הוא פרי מוחו של יחיאל מיכל פינס. אני לא יודעת מה עגבניה מייחלת לבנותיה, אבל אני יודעת שההגירה של העגבניה מן העולם החדש לאירופה היתה רצופה בתלאות ואי הבנות, ויחסי הציבור שלה במאות הקודמות כללו חשד להרעלה של הסועדים מחד ותכונות של אפרודיזיאק מאידך, עד שהתאזרחה בספרד ובאיטליה ובמגרב, הגיעה לפלסטינה בתיווכו של הקונסול האנגלי בחאלב שבסוריה - וגם חזרה לארצות הברית כמזון הכרחי, נישאת על גלי ההגירה מאיטליה.


עגבניות בצבען המקורי. בין אותנטיות לרומנטיזציה (צילום: גדי קבלו)

 

שרשור הדימויים של שני, לעומת ההיסטוריה האמיתית ומשמעויותיה, נשמע ונראה לאורך כל הסרט הזה כאוסף של בחירות שגויות - אם המטרה היא ליצור עניין בצופים, או בשני עצמו, או בשניהם גם יחד.

 

מתחת לשפה ולתחביר של שני מסתתר גם סיפור גדול על כוחות שוק, כניעה לתרבות של שיווק אגרסיבי שלא רואה את הצרכן ממטר ואיוולת אנושית של הצרכן הזה עצמו, שמוחו מחבר בין המראה האסתטי-סינטטי של המוצר בסופר לבין הבטחה לטעם.

 

עוד יש בדברי ימי העגבניה בתרבותנו סיפור על מתח מתמיד בין "אותנטיות" לבין רומנטיזציה, בין גידול כפרי שהולך ונעלם מן העולם לבין חקלאות הייטק, בין הנטיה הישראלית לאמץ חידושים לבין ההכרה העולמית בחשיבות שימורם של זנים ובגאווה על קיומן של heirloom tomatoes.

הצרה היא שכל אלה מגיעים אל המסך במרומז ובאופן מאוד מגומגם, כששני אינו מצליח לייצר ענין אישי בבני האדם המדברים בסרט מחד, ועם כל מאמציו הפסבדו פואטיים, גם אינו מצליח לדובב את העגבניות.

 

מתכונים כמובן אין. מתכונים זה פאסה. מה שנותר הוא להתבונן בארשת הריכוז העילאי ששני עוטה כשהוא סוחט עגבניה (לא כואב לה?) על שלולית יוגורט בתוך קערת פח, מזליף שמן זית ובוזק מלח וטובל קרע מכיכר לחם לבן. יש מי שהארשת הזו תשמש לו עדות לגאונותו של שני, ויש מי שישתעמם עד כלות. לא נורא. גם זה הוא חלק מ"התחושה של איפה אנחנו חיים".

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שטויות במיץ עגבניות
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    ynet ספיישל