שתף קטע נבחר

מה עומד מאחורי הכניעות של שמלת הכלה?

ג'וליה נכנסת למעמקי גן האירועים וחושפת את הכלה הישראלית במערומיה, עם מחוך וקרינולינה שמסמלים כניעות בתולית וחלום על נישואים שבהם דווקא הבעל הוא הכנוע

בקרוב תיפתח בקול תרועה רמה עונת החתונות בישראל. אולמי החתונות יבריקו את רצפות השיש, שפים יערמו מגשים של בורקס כבד עוף ומעצבי השמלות יוסיפו עוד נצנץ למחוך. לקראת העונה החגיגית החלטתי לדפדף בקטלוגיהם של המעצבים הישראלים ולראות מה יש להם להציע לכלות המקומיות. קיוותי בכל ליבי שלא אמצא בין דפי הכרומו המבריקים של מוסד הנישואין הישראלי את מה שציפיתי לו, היינו מחוכים וקרינולינות.

 

אפתח בהבהרה ובציטוט מוויקיפדיה:

מחוך: פריט לבוש תחתון מחומר קשיח הנקשר סביב הבטן והגב ותפקידו לדחוס את הבטן ולהרים את החזה. המחוך צבר פופולריות במאה ה-16 והמשיך

 להתפתח ולהשתכלל עד המאה העשרים.

קרינולינה: חישוק הברזל שהיה נהוג ללבוש במאה ה-16 מתחת לחצאית על מנת להעניק לה את הרוחב והנפח הדרושים כדי להחזיק אותה באוויר.

שני פריטי הלבוש האלו היו מאוד פופולריים במשך כמעט מאתיים שנה, מאתיים שנה שהיו חשוכות ועצובות לנשים. נשים ששידכו אותן לבעליהן מטעמים כלכליים, נשים שבילו את כל ימיהן בבישול, ניקיון וגידול ילדים. נשים שהוצגו לגברים כתכשיט צייתני ויפה אך דל באוויר, משום שהוא חנוק במחוך שובר צלעות.

 

לאור כל השינויים שעבר מעמד האישה מאז ועד היום, איך יכול להיות שדווקא ביום חתונתן מחליטות הכלות הישראליות לעטות על עצמן את התלבושת הפרימיטיבית הזאת, תלבושת שכל הסימבוליקה שלה אומרת: "אצלה את החזיר, אניק את התינוק ואעסה את רגלייך, אהובי"? איך יכול להיות שדווקא בערב בו הן חוגגות את האהבה שלהן ואת תחילת עידן המשפחה בחייהן הן עורגות (אולי באופן תת הכרתי) למלבושים מיושנים כל-כך, טעונים כל-כך בשוביניזם ובהחפצה? מדוע הן מוכנות לעמוד מתחת לחופה, להעמיד פני בתולות ולמכור את עצמן במאתיים זוז?

 

האם הן מוכנות לפתות את בעלן לעתיד בכניעות בתולית משום שהן יודעות שאחרי ירח דבש כל המשחק האגדתי-ויקטוריאני הזה הולך להיגמר? אחרי שהשיגו את הטבעת המוזהבת ואת הסטטוס הנחשק ביותר במשרד הפנים, נשים ישראליות רק רוצות שהבעל יעשה מה שהן אומרות לו. כי בישראל, המדינה שבה כל תופעה אפשרית תופסת צורה מקומית ומעוותת, התפלק לנו גם עם הפמיניזם.

 

הנשים לומדות, עובדות, מטפחות קריירה, זוכות לכבוד (פחות או יותר) לשכר הוגן (פחות או יותר), לעצמאות כלכלית ולחופש מחשבתי. אלו הם צעדים משמעותיים

 לאין שיעור, ואני לא מפחיתה מערכם הקריטי. אבל בכל מה שקשור ליחסים עם גברים נכשלנו כשלון פמיניסטי חרוץ. הישראליות שומרות על פתיינות גבוהה בכל שנות העשרים שלהן, במטרה לסגור את הבסטה בסוף העשור. כשזה כבר קורה (אם התמזל מזלן), הן בוחרות לעשות את זה באופן הפרימיטיבי והמשפיל ביותר, עם שמלה בעיצוב מהמאה ה-16, שטר כתובה ונישואים ברבנות, שם – אם יחליטו להתגרש חלילה – צפוי להן יחס ניאנדרטלי למהדרין. האם זאת פיסת הנשיות האחרונה שנשארה לנו ביום חתונתנו?

 

במדינתנו נוצר פרדוקס מעניין בכל הנוגע לפמיניזם: אלו הלובשות מחוך וקרינולינה ביום חתונתן נכנסות לתא המדידה של חיי הנישואין שלהן כשהן לובשות דווקא את המכנסיים. אחרי שנגמר שלב הפיתוי הן מתעשתות במהרה ומתחילות לחלק הוראות. הכניעות והבתולין הופכים לשתלטנות ולדורשנות, ואותן נשים מתחילות לרדות בגברים שלהן.

 

אני לא טוענת שאין להן חיים קשים ותובעניים, לישראליות בנות המעמד הבינוני, אני רק אומרת שככה לא נראית התחלה של שיוויון. הפרדוקס הזה לא פוסח על אף אחת מאיתנו: חשוב לנו לטפח את הקריירה שלנו אבל לא אכפת לנו לבלוע גלולות רעילות, אנחנו רוצות שיעזרו לנו עם הפתיתים והאבק אבל מתעקשות לנהל ביד רמה את משק הבית.

 

נהוג להתבדח בשיחות סלון על איך היה נראה העולם לו היה נשלט על ידי נשים. התשובה לדעתי היא: גרוע בדיוק באותה מידה. פשוט כי העולם לא רוצה שישתלטו עליו. לא נשים, לא גברים, לא שחורים, לא פלסטינים ולא בכלל. פמיניזם הוא לא נקמה, ואגואיזם ושתלטנות אינם מעידים על כוח או שחרור.

 

בתור חסידה של אסכולת העמק השווה אני יכולה להעיד ששיווין הוא עבודה יומיומית קשה ומתישה, ואנחנו ממש לא בכיוון הנכון. הגיע הזמן להעלות את השיח דרגה אחת למעלה, ולנסות לברר מה אנחנו באמת עושות עם כל הפמיניזם הזה, חוץ מלשמר באדישות סממנים עתיקים של כניעות נשית, להגדיל את נתח המטלות שלנו ולהפוך לרודניות קטנות ומתלוננות.

 

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

 

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכותבת, ג'וליה פרמנטו. חסידה של אסכולת העמק השווה
לאשה בפייסבוק
מומלצים