מי צריך את חוק הנכבה?

להפסיק לממן גופים חתרניים / שאול רוזנפלד

"שום משטר חופשי לא ייתן ידו לתנועה החותרת תחת אותו משטר עצמו", קבע השופט אלפרד ויתקון בבג"ץ (1964), בימים רחוקים, כששופטי בית המשפט העליון עוד העזו להעלות על דל שפתם את הצירוף "דמוקרטיה מתגוננת". אלא שהזמנים השתנו קמעה, ו"חוק הנכבה" שעולה על שולחן ועדת החוקה אינו חדל מלעורר מדנים כשהוא כבר נמשח בלא מעט זפת עוד בטרם אושר.

ועל שום מה המהומה? על שום שכמה מחוקקים סברו לתומם כי חוק שמבקש להתנות תקצוב ממשלתי באי-שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, באי-שלילת אופייה הדמוקרטי ובהימנעות מהסתה לגזענות – לא בדיוק "דומה לחוקי הרייך השלישי", כפרשנותו המלומדת של ח"כ עפו אגבריה.

הרי מה מתקדם יותר מכך שישראל בעצמה תממן גופים החותרים בריש גלי לקעקוע מעמדה כמדינת העם היהודי, כפי שעשתה זאת עד היום? ומה ריאקציונרי יותר מכך שמחוקקים ישראלים יעלו מנבחי מוחם הקודח רעיון עוועים כמו השתת סנקציה מימונית מדודה על מי שמבקש לחתור תחת אחד מעקרונות המפתח במגילת העצמאות? ומה נלוז ונפסד יותר מכך שלארגונים המנצחים על ימי הנכבה, כמו "עדאלה" ו"ועדת המעקב" – יינתן תקצוב מלוא החופן, גם אם הם ששים לקבוע כי "ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית, שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות"? ומה מובן מאליו יותר מכך שאת השייח כאמל חטיב, שקבע כי "לא תהיה עוד נכבה לעמנו אלא לעם אחר", צריך "העם האחר" להכיל ואף לממן.

"מה לנו כי נשלול מאזרחי ישראל הערבים את זכותם הלגיטימית לכאוב את כאבם ביום הנכבה?", תמהים לא מעט ממחרחרי השלום והפיוס מקרבנו, שקצת מתקשים לעכל את העובדה שהרבה יותר משיום הנכבה הוא ביטוי אותנטי לבכי תמרורים של ערביי ישראל "על מעשה הנבלה והגירוש שהציונים עוללו לנו ולאבותינו", הוא בעיקר תפישת יום העצמאות (15 במאי לספירתם) של "הציונים" כיום האסון שלהם וההכרח המוסרי שבהעברתה של "המדינה הציונית" מן העולם במתכונתה הנוכחית.

ציון הנכבה הוא גם ביטוי שריר וקיים, גם אם מוצנע, לתוחלתו הנכזבת של עבד א-רחמן עזאם, לשעבר מזכ"ל הליגה הערבית, שקבע עם פלישת צבאות ערב לישראל ב-14 במאי 1948 כי "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, שעוד ידובר בה כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים".

פריטת הדרישות ל"תיקונה של נכבה", שנישאת בפי באי התהלוכות והעצרות של 15 במאי כשבידיהם מפתחות אותם "בתי 48'", מגיעה כידוע גם לשייח מוניס, סומייל, א-ריש, ג'אמוסין, הכפר סלאמה, סכנאת דנאייטה או סכנאת חמאד, שזו להווי ידוע רק מקצת מהגרסה התל-אביבית של "גירושי 1948". הרי אך לפני כחודשיים הפטיר ח"כ ג'מאל זחאלקה באוזני דן מרגלית כי "פה זה שייח' מוניס", אך מעט לפני שטען כי הוא בסך הכל מהגר כאן.

למן קום המדינה משמשת הנכבה כמזכרת העוון ועוגן נאמן לדרישות מינימום, שקבלתן כמובן אינו פחות מכיליונה של המדינה היהודית. כך, בסיועו של דמיון מזרחי פורה ומתקני היסטוריה יהודיים התגבש לו נרטיב משגשג, שעיקרו תיאור מעלליהם הזוועתיים של הקולוניאליסטים הציונים ב-1948.

כך, מי שדחו עד אז מכל וכל כל תוכנית ליישוב צנוע ומצומצם של היהודים, ולו על מקצת השטח שהובטח להם בהצהרת בלפור עשו אחר-כך כל שלאל ידם כדי להיפרע מאותו גוף זר. ומשמיגור "הישות הציונית" במלחמת השמד וטבח לא צלחו, החלו "קורבנותיה התמימים" לרחוץ בניקיון כפיהם ולדרוש את תיקונה של העוולה, כשעתה אנחנו אמורים להמשיך ולהשתתף במימונה של אותה שיירת תועמלנות חדשה-ישנה.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה

התפתחויות שהחוק לא יצליח למחוק / איתן ברונשטיין

חוק הנכבה שב לועדת החוקה של הכנסת במהדורה מרוככת אבל עם מוטיבציה זהה: להפחיד את כל מי שמציין את הטרגדיה האנושית והפוליטית שהתחוללה ב-1948 ובה גירשו הציונים את רוב תושבי הארץ הפלסטינים ורוב יישוביהם נהרסו על ידי מדינת ישראל.

מציעי החוק מבקשים לגייס את הפטריוטיות הציונית ולכן מאיימים שאין לציין את יום העצמאות כיום אבל. הם מתעלמים כמובן מההקשר ההיסטורי של היווצרות המסורת הזו בקרב הפלסטינים העקורים שנותרו בשטחי מדינת ישראל.

כזכור(?) התקיים ממשל צבאי בכל היישובים הערביים בישראל עד 1966. הפלסטינים אזרחי המדינה לא הורשו לנוע אל מחוץ ל"תחומי המושב" שלהם ללא אישור המושל הצבאי. ביום העצמאות ניתן חופש תנועה לכלל האזרחים, אפילו לערבים! המקום החשוב ביותר לביקור עבור רבים מהם, היה היישוב שלהם אליו לא הורשו לשוב. בחלוף השנים, משהבינו שבמסגרת המדינה היהודית לא יוכלו לשוב לעולם לבתיהם, קיבל האירוע נופך פוליטי לאומי ובשנים האחרונות הוא מצויין ב"תהלוכת שיבה" לשרידי אחד מהיישובים שנכבשו בנכבה. "העצמאות שלהם - הנכבה שלנו" היתה לסיסמא העיקרית של האירועים הללו.

הממשלה מבקשת להטיל סנקציות כלכליות על מארגני אירועי הזיכרון החשובים האלה, מה שיגביר עוד יותר את האפליה כלפי הפלסטינים אזרחי המדינה. הפגיעה הכלכלית עומדת בניגוד לחובת המדינה לדאוג לכל אזרחיה, בלא קשר לעמדותיהם הפוליטיות או שייכותם הלאומית.

בשנים האחרונות יותר ויותר יהודים משתתפים בתהלוכות השיבה ליישובים הפלסטינים שישראל כבשה בנכבה וההזדהות עם זכות השיבה הולכת ומתרחבת. יהודים אלה מערערים בכך על הדיכוטומיה האתנית/לאומית של הסיסמא הנ"ל, בהכירם בטרגדיה שהתרחשה ב-1948 כהיסטוריה שהיא גם שלהם. ההשתתפות של אותם יהודים באירועים לציון הנכבה חותרת תחת המאמץ שימיו כימי הציונות, ליצור עימות ופילוג בין ערבים ליהודים בארץ.

אולי אין פלא שבימים קשים אלה עבור ההסברה הישראלית, מפיצה הממשלה "עובדות" מגוכחות על נושא הפליטים הפלסטינים. למשל, שלא היו כ-800 אלף אלא רק 320 אלף פליטים כתוצאה מהנכבה, בעוד 150 אלף "נקלטו במדינות ערב" ו-50 אלף "שבו למדינותיהם".

השפה המכובסת הזו מעליבה את האינטליגנציה של ישראלים רבים שיודעים מזמן שמה שהמדינה מסבירה בסוגיית 1948 אלה שקרים מכוונים היטב.

ל"זוכרות" פונים מאות ישראלים בשנה. אנשי חינוך, סטודנטים, עיתונאים, בימאים ועוד מתעניינים מבקשים מידע על מה שהתרחש בחצר הבית בו נולדו, והוסתר מהם כל כך הרבה זמן. עורך האתר המקיף ביותר על הנכבהpalestineremembered.com, מדווח שמספר הגולשים הישראלים אצלו, שני רק למספר הפלסטינים. אלה התפתחויות דרמטיות ששום חוק המצווה לשכוח את הנכבה יצליח למחוק.

בתחומי תרבות שונים יש יותר עשיה בנושא הנכבה כשספרים, רבי מכר וסרטים של במאים צעירים כבר לא מתעלמים ממנה. אפילו בתחום הארכיטקטורה רואים ניצנים של התייחסות למורשת הפלסטינית הבנויה של הארץ.

למרות השינויים החיוביים הנ"ל, אין להמעיט בסכנה של התחזקות המגמות האנטי דמוקרטיות בישראל. הממשלה הנוכחית פועלת לצמצם במידה ניכרת את החופש של החברה האזרחית לשאת ולתת מול השלטון בתחומים הכי שנויים במחלוקת. מעצרים שרירותיים, חקירות שערוריותיות וחוקים דרקוניים הם ארגז הכלים של ממשלה שיודעת שתכלית קיומה הוא ביצורו של "קיר הברזל" המגן לעת עתה על המשטר הקולוניאלי הישראלי.

איתן ברונשטיין, עמותת זוכרות