שיחק בנשק והרג את חברו: 'מעדיף להיות במקומו'

"הייתי שיכור. ברור שלא רציתי לפגוע בויקטור. אני מעדיף להיות במקום ויקטור". כך אמר לחוקריו איליה ארמטייב, המואשם כי הרג את חברו, החייל ויקטור שברדין, בחודש שעבר, תוך כדי משחק "שליפות" בנשק שקיבל במסגרת עבודתו כמאבטח. ערב פתיחת משפטו, הגיעו לידי ynet תמלילי חקירתו במשטרה, בהם הוא מספר על ההתרחשויות באותו יום מר ונמהר.

מאז הגשת כתב האישום לפני חודש, שהה ארמטייב, בן 23 מקריית חיים, במעצר, בעוד פרקליטיו לומדים את חומרי החקירה. אתמול (ב') התקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה דיון בבקשת הפרקליטות להאריך את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. השופט רון שפירא הסכים לבקשה, אך בפועל האריך את המעצר ביומיים בלבד - עד ליום רביעי. ליום זה קבע את הדיון במשפט, והסביר לצדדים כי בשל פשטותו של התיק, הוא מצפה שהמשפט יסתיים בהכרעת דין עוד באותו יום, ולכן אין צורך בהארכת מעצר מעבר לכך.

ארמטייב משחזר עבור חוקרי המשטרה, יום אחרי האסון (צילום: שי וקנין)

הטרגדיה התרחשה ביום שישי ה-8 בינואר השנה, בשעות אחר-הצהריים. ארמטייב התקשר למד"א ולמשטרה, הזעיק אותם ודיווח כי ירה בחברו. הוא המתין לצוותים הרפואיים במקום, והוביל אותם לדירה בה התגורר, שם נמצאה גופתו של שברדין. הצוותים שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותו. הוא הותיר אחריו בת זוג עם שתי ילדות, בהריונה השלישי.

ממסמכי החקירה שהגיעו לידי ynet עולה כי שני הצעירים - המאבטח והחייל - שתו בקבוק בירה כל אחד, לפני שהחלו במשחק הקטלני. "קנינו בירה. שני בקבוקים. הלכנו לגן ליד צומת הצריף. שתינו כל אחד בקבוק", סיפר בחקירה הראשונה, שנערכה שעות ספורות לאחר שירה למוות בחברו הטוב. "אחר כך קנינו עוד בירה בקיוסק בצומת הצריף. אחר כך נסענו באוטובוס לרחוב דגניה. אני גר שם".

"הגענו לדירה והתחלנו להתווכח מי ישלוף את הנשק מהר יותר", המשיך בסיפור. "לי היה אקדח, לויקטור היה רובה. שיחקנו. נעמדנו בתוך החדר אחד מול השני, האקדח שלי היה בתוך הנרתיק על המותניים, על החגורה. התחלנו לספור. אני לא זוכר מי ספר. בשלוש הוצאנו את הנשקים. אני יריתי והוא נפל. אני, כשהוצאתי - דרכתי. חשבתי שהוצאתי לפני זה את המחסנית. אחרי זה אני לא זוכר כלום".

"אם הייתי עושה עזרה ראשונה הוא היה חי?"

בקטע החקירה הבא, מתאר ארמטייב את השניות הראושנות שלאחר הירי, שבהן, כך מתברר, היה עדיין שברדין בהכרה. בין היתר, תוהה ארמטייב אם היה מצליח להציל את חייו, אם היה מגיש לו עזרה ראשונה.

החוקר: כמה יריות עשית?

תשובה: אני לא זוכר.

החוקר: איפה ויקטור נפגע?

תשובה: איפהשהו בחזה. אני נבהלתי מאוד ולא הבנתי מה קרה. אני זוכר שויקטור אמר לי: "תזמין אמבולנס".

החוקר: הוא אמר עוד משהו?

תשובה: אני לא זוכר.

החוקר: אתה יודע מה המספר של מד"א?

תשובה: 101 או 100.

החוקר: האם בצבא עברת קורס עזרה ראשונה?

תשובה: כן. אם הייתי עושה לו עזרה ראשונה הוא היה חי עכשיו?

החוקר: השאלה היא, מדוע אתה לא הגשת עזרה ראשונה?

תשובה: אני לא יודע. אני זוכר במקטעים. אני נבהלתי מאוד.

כך תקבל אקדח, למרות פרופיל עם סעיף נפשי

בחקירותיו הנוספות במשטרה, מביע ארמטייב כאב עמוק על האסון. "הוא היה החבר הכי טוב שלי", סיפר לחוקר. "אם לא הוא, אני לא הייתי חוזר לישראל". בחקירה אחרת אמר: "הייתי שיכור. ברור שלא רציתי לפגוע בויקטור. אני מעדיף להיות במקום ויקטור".

במהלך החקירה, עלו ממצאים מדאיגים לגבי ההכשרה המינימלית שקיבל ארמטייב כמאבטח נושא נשק, ולגבי עצם העובדה שקיבל רשיון נשק, למרות בעיות נפשיות מהן סבל - על פי עדותו - במהלך השירות הצבאי. הוא סיפר כי התקבל לעבודה בחברת האבטחה בתחילה כעובד ניקיון, ובהמשך התפנה מקום כמאבטח.

"קיבלתי במשרדי החברה טפסים שונים שהייתי אמור להחתים אצל רופא משפחה, אך הרופא סירב בטענה שאני סיימתי את הצבא עם פרופיל 45, עם סעיף נפשי. בסופו של דבר הלכתי לרופא באופן פרטי, סיפרתי שאת הפרופיל הנ"ל קיבלתי בגלל דיכאון, טופלתי בצבא על ידי פסיכיאטר ותרופות, ועכשיו הכל בסדר. הרופא חתם לי על הטפסים".

לאחר שחצה את המשוכה הזו, נשלח ארמטייב על פי עדותו לערוך מטווחים בחברה פרטית שעוסקת בסחר בכלי נשק וציוד ספורט. "מדובר בקורס בן תשע שעות שבמהלכו הוסבר לי איך להשתמש באקדח, איך לירות בו". לדבריו, בסוף האימון הייתה בחינה בכתב, "אך הכל היה בעברית... ובסופו של דבר העתקתי את התשובות מהשכנים שישבו לידי".

בתום יום האימונים ומטווח נוסף, קיבל ארמטייב את רשיון הנשק, עמו הגיע לחברת האבטחה. "הגעתי לחברה וקיבלתי אקדח 9 מ"מ, לא זוכר את שם היצרן, נרתיק לאקדח ושתי מחסניות עם 14 כדור בכל אחת מהן", סיפר. "א' (אחד המנהלים בחברת האבטחה) נתן לי את הדברים ואמר לי שהאקדח אמור להיות איתי בעבודה, ולאחר העבודה אני לוקח את האקדח הביתה ואסור לי לגעת בו עד היציאה למשמרת".

לשאלת החוקר, מדוע לא החזיר את האקדח לממונים עליו בתום המשמרת, השיב: "בזמן קבלת האקדח, א' אמר לי לא להחזיר את האקדח אלא לנסוע איתו הביתה. כל השומרים שעבדו איתי לוקחים את האקדחים שלהם בסיום המשמרת הביתה".

"פזיזות ובעיית אלכוהול"

התביעה, מאידך, טענה כי שחרורו להביא לסיכון אם ישתה פעם נוספת. "אנו חושבים שהעובדה שמדובר במשיב שביצע עבירות כשהוא שתוי, מעידה על פזיזות מחד ועל בעיית האלכוהול העולה גם מהתסקיר עצמו", טענו בפרקליטות. "יש חשש למעידות נוספות, שילוו בשתייה.

אף אם המשיב לא התכוון לתוצאות המעשים, לאור העובדה כי התוצאה היא כפי שקרתה, אנו לא חושבים כי מדובר במסוכנות נקודתית, שכן החשש קיים כל עוד הוא שותה אלכוהול".

הסניגורים טענו מנגד, כי מדובר בבחור צעיר, נעדר עבר פלילי, שעלה לארץ לבדו בגיל 16. "גם את השירות שלו עשה כחייל בודד", אמרה עו"ד לימור לוי מלאך. "הקשר שלו עם המנוח נוצר כשהם היו יחד בתוכנית סל"ע (תוכנית סיוע לבני נוער שעלו לארץ לבדם). הם היו חברים מאוד קרובים והמשיב אף התגורר תקופה בביתו של המנוח ומשפחתו, כי היה בודד. מהתסקיר ניתן ללמוד כי המשיב לוקח אחריות מלאה על מעשיו, ביטא תחושות כאב, חוסר אונים וזעזוע. יש לו אישיות חיובית והוא מתייסר על מות המנוח".