בעלי לא מנשק אותי, וההוא מהעבודה מחזר
מיד המצפון התחיל להציק. לא עשיתי עדיין שום דבר, וכבר הציפו אותי רגשי אשם על הפרפרים בבטן שאני מרגישה. הוא אמר לי שהוא נמשך אלי בטירוף ושאפרגן לעצמי את מה שעושה לי טוב
התחתנתי צעירה, תמימה ועם אש בעיניים. הייתי מאוהבת בו, מאוהבת באהבה, הייתי בעננים, הערצתי את האדמה שהוא דורך עליה. לא ידעתי שגברים יכולים להיות כל כך עיוורים, אטומים ואגואיסטים. או שזה פשוט היה רק במקרה שלי.
גיליתי בן אדם פרימיטיבי, קשה וביקורתי, עם חוסר יכולת להביע רגשי תודה, הערכה, פרגון... ניסיתי להעיר, להסב את תשומת ליבו, אך הוא היה בשלו "אני מעריך בלב, אני לא יכול להחצין ולומר את מה שאת רוצה שאומר".
מה בסך הכל ביקשתי? מילה טובה מידי פעם, פרגון על האוכל שהכנתי לו, לא כל הזמן להתלונן על מה שאני לא עושה ולהטיח בי כל פעם מה תפקידה של האשה בבית. וכן, הכי חשוב לי שנתנשק - והוא לא אוהב להתנשק. בהתחלה הבנתי את זה, הרי לא כל אחד חייב לאהוב להתנשק. חשבתי שכך זה אולי גם אצל אחרים. אבל עברו השנים, ובינינו התהום רק גדלה ומצאתי את עצמי לא מבינה מה אני עושה עם הבן אדם. נולדו לנו שלושה ילדים והתמקדתי בהם, באהבה אליהם ובאהבה שלהם.
יש משהו בהורות שמשחרר, שמחדד את האינטואיציות, וכך לאט לאט התחלתי לחשוב גם על עצמי, שגם לי מגיע. ואז זה בא לי, מהמקום הכי לא צפוי.
אנחנו עובדים יחד כבר כמה שנים, יש בינינו יחסי עבודה וחברות מעולים, והוא מדהים. גבר שכל אשה היתה חולמת שיהיה לה. חם, אוהב, מפרגן, מפתיע, מרגש... וכן הוא נשוי.
בתוך היובש שלי הייתי רק מפנטזת עד כמה זה היה יכול להיות נפלא להיות עם גבר כזה. היכולת להוריד את השריון ואת המגננות להרגיש נאהבת, יד חמה של גבר נוגעת בעדינות, מלטפת ברכות ומנשקת. כן, מנשקת.
הטיזינג התחמם, ואז הגיעה ההצעה המגונה
בתקופה האחרונה התקרבנו קצת יותר. טיזינג וחיזור מעודן. נראה שאני עדיין תמימה ולא ראיתי את זה בא. הטיזינג התחמם, ואז הגיעה ההצעה המגונה לחוות את מה שרק חלמתי להרגיש, את התחושות שחשבתי שלא אחוש לעולם.
מיד המצפון התחיל להציק. לא עשיתי עדיין שום דבר, וכבר הציפו אותי רגשי אשם על הפרפרים בבטן שאני מרגישה. הוא אמר לי שהוא נמשך אלי בטירוף ושאפרגן לעצמי את מה שעושה לי טוב.
הוא מחמם לי את הלב, מחמיא לי, ואני יכולה להוריד את השריון בחברתו, להיות חשופה ולא להיפגע. אבל אני מתלבטת. הרי לא מדובר רק בי.
בינתיים ההצעה עומדת בעינה, במרחק נגיעה. אני ממשיכה לחזר ולפרגן ונותנת כתף. כל מגע, כל ליטוף אגבי, מרטיט לי את הלב ואומר לי שמגיע לי יותר טוב. שאני צריכה לדעת גם לקבל.
אבל עדיין לא החלטתי מה לעשות. האם ללכת על זה עד הסוף, רק כדי להרגיש, או להיות הגונה וכרגיל לשים את עצמי בצד?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
