שתף קטע נבחר
צילום: אמנון ויינשטיין

אתה חברה שלי, לצערי

הפיכתה של יונה וולך לאייקון הומואי – אפרופו הויכוח שסער לאחרונה בעניין הוראת שיריה המיניים בתיכון – מבוססת על טעות פשוטה בקריאת שיריה, והטענה שכדאי ללמד שירים כאלה בתיכון היא טעות חינוכית

העובדה שיונה וולך דיברה בחלק משיריה בלשון זכר הובילה לטעות נפוצה לגביה – זו המזהה אותה כדו-מינית וכאייקון הומוסקסואלי. אבל ממש אין קשר בין הדיבור הרב-קולי של וולך בשיריה (היא כזכור כתבה לעיתים גם בלשון רבים - "והיינו כמטורפים כל הלילה שאגו בנו אריות") - לבין העמדה היסודית והעקרונית שלה נגד ערבוב המינים בחיי האהבה והרגש עצמם.


וולך. עדיין מעוררת סערות (צילום: שלום בר טל)

 

וולך, נזכיר, היא זו שכתבה את השיר "גבר לא גבר אשה לא אשה" (בספר "צורות"), היוצא נגד ערבוב הזהויות המיניות, אשר מרדד את החושניות הטבעית ואת עומק האהבה: "הפְּנים נושר/ מאבדים את הַ/ פָּנים/ גבר לא גבר/ אשה לא אשה/ בַּפָנים רגש מת/ באיברי מין/ התחושה". כלומר, התחושה היא רק גופנית, בלי עומק רגשי המוחש בִּפנים והניכר בפָּנים.

 

תפס אותי בטעות

מכאן אנחנו מגיעים לוויכוח שסער לאחרונה בעניין הוראת שיריה המיניים של וולך בתיכון "רבין" בכפר סבא. כי על פי השורות שצוטטו בעיתונות מתוך השיר "אתה חברה שלי" (בספרה "מופע"), ועל פי כמה מהתגובות הציבוריות העזות שהתלוו לעניין, נדמה היה שמדובר כאן בשיר פרו-הומואי המעודד הומוסקסואלים ולסביות לא להתבייש לצאת מן הארון.

 

השורות המדוברות היו: "היא אולי לא יודעת/ ואולי גם לא תדע/ שהיא לסבית שמעדיפה בחורים/ ואתה הומו שמעדיף בחורות/ ואתה בחורה/ היא בחור/ זה די מסתדר ביחד/ הרי המוח מה שמשנה".

 

לא ברור איך לימדה המורה לספרות עדנה רש, שעמדה במרכז הסערה, את השיר הזה, אבל מה שברור לגמרי למי שממשיך וקורא בו הוא שוולך מאוד לא מאושרת מהצד הנשי בחבר החדש שלה, ולמעשה השיר מעיקרו הוא תלונה וביקורת על האופי הזה שלו.

 

הנה למשל השורות בהמשך: "אבל אני יש לי רגשות מדויקים/ אני שומעת את הקול הדפוק שלך/ המעשן השרוף הציני/ ואני מכירה מזווית הפגיעה שאתה פוגע בי/ את הקול של ההומו/ שתפס אותי בטעות ומנצל אותה עד הסוף/ כדי לעבוד עלי אורב לי ומחכה שאתן הכל/ באמת באמת איזו טעות התייחסתי אליך כמו אל בחור", וככה הולכת טענתה נגד החבר ונמשכת.

 

עניין של בשלות

בשולי אותו ויכוח טענו המצדדים במורה לספרות רש, כי גם העובדה שהיא מלמדת בכיתתה את השיר המצוין "תפילין" – שיר אירוטי משועשע היוצא במשתמע נגד היובש המיני שאחז ביהדות ההלכתית החסודה והגלותית – ובכן, גם העובדה הזו היא בעיניהם מבורכת ומעידה על פתיחותה ונאורותה של המורה (וממילא מעידה על החשכה בה שרויים המתנגדים לה).

 

ובכל זאת, כשמקריאים בכיתה שורות מיניות נועזות מתוך "תפילין" כמו "חכך אותם בי היטב/ בכל מקום גרה אותי/ עלף אותי בתחושות/ העבר אותם על הדגדגן שלי/ קשור בהם את מותנַי/ כדי שאגמור מהר" – כדאי שהמורה תהיה בטוחה שכל השומעים בשלים, לפי ניסיונם המיני והכרתם, לשמוע בעניין את השורות האלה. כי אם, למשל, יש בין השומעות והשומעים הצעירים בתולות ובתולים – וסביר שיש – הם עלולים להיות מובכים מאוד.

 

ובקיצור, כנראה שאת השיר "תפילין" עדיף בכל זאת להשאיר לקריאה חופשית של המתעניינים, או לקריאה קבוצתית בגילאים בוגרים יותר, ולא לכפות אותו בשם איזו פתיחות מדומה על קבוצה שחלק מהשומעים בה לא מסוגלים עדיין להיפתח לעניין בכלל. כי התרגיל הוא גם עניין של גיל, והעובדה שחלק מהילדים (אבל חלק לא) משוטטים מגיל עשר באתרי פורנו לא באמת מזרזת את הבשלתם המינית.

 

והתלמידה המובכת עזבה

אז היתה תלמידה אחת, לפחות, שלא היתה בשלה לשמוע במחיצת חבריה את השורות הוולכיות האלה, והיא

הובכה, והעניין הגיע לאימא שלה, שנואלה להתלונן במשרד החינוך – והסיפור התפוצץ כמו שהוא התפוצץ (לך תסמוך על המפמ"ר לספרות שהוא יידע לטפל בעניין ברגישות ובטעם טוב).

 

בסופו של דבר, אותה תלמידה עזבה את בית הספר, לאחר שגם המורים וגם החברים לא הפסיקו להתנכל לה ולהעליב אותה ולהציג אותה כ"מלשינה". אבל כל זה הרי לא התחיל מרצון להלשין, אלא מזעזוע אותנטי שלה, כי כאמור, לא כל התלמידים בגיל הזה בשלים "להזדעזע" (במובן שהעניקה למילה הבדרנית המנוחה והנהדרת טליה שפירא, כלומר, להזדיין) או בשלים לדבר על זה. אז ככה נגמר העניין שהתחיל בעמדה מופגנת של פתיחות ספרותית ונאורות ושנתלה בשמה של יונה וולך. חבל.

 

עוד בנושא

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
וולך. לא אייקון הומו-לסבי
צילום: שלום בר טל
לאתר ההטבות
מומלצים