נולדתי להיות סבתא, זה לגמרי ברור. זה פשוט וטבעי לי כמו לקום בבוקר ולומר בעיניים עצומות "מודה אני שהחזרת בי נשמתי, בחמלה, רבה אמונתך". הכי סבתאי מצדי, אני יודעת. ככה בדיוק סבתא שלי הייתה ממלמלת תוך כדי שהיא שמה את השיניים בחזרה בפה. ויהי ערב ויהי בוקר, אור לח' אדר (כן, רק שלשום...) והופ! אני סבתא.
אין דברים כאלה כמו להיות סבתא. אני יודעת שלא אני המצאתי את הקונספט, ואין צורך להכביר מילים על נסיוני הדל והמצומצם, אבל מה איכפת. אני סבתא, אני. הכל חדש, הכל טרי, הכל מרגש, הכל בראשית ברא אלוהים.
חברות כותבות לי מיילים "אני מזדהה עם הטראומה שלך... יש לך שנה להחליט אם את רוצה שהיא תקרא לך סבתא או יעל"... איזו טראומה? ומה פתאום שהיא תקרא לי יעל? מה רע בסבתא? הרי אני, אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לכל מי שאני עוברת על ידו "נעים מאד, סבתא". בינתיים אני מציקה רק למי שיש לי את הכתובת מייל שלו ואת המספר טלפון נייד "אמא'לה!!! אני סבתא!".
סבתא שלי, הנ"ל, הייתה יושבת אחרי הצהריים וקוראת תהילים. נראה לי לגמרי הולם אותי איזה לקט פרקי תהילים אחרי הצהריים. מה שיותר סבתאי יותר מתאים. אני רק מסיימת לעדכן את כל התמונות בפייס בוק וכבר פותחת מזמור לדודי. שהוא הסבא במקרה שלנו.
אני מרגישה עכשיו בדיוק כמו שהרגשתי כשהפכתי לאמא. לא היה יותר שום דבר שרציתי לעשות
בחיים חוץ מלהיות אמא. ועכשיו אין שום דבר שאני רוצה לעשות חוץ מלהיות סבתא. פולניה, בטח פולניה. הכי סבתא פולניה שמישהו יכול להעלות על הדעת.
היום לא מצפים מסבתא להיות ממש סבתא, גם את זה אני יודעת. סבתות מעודכנות לבושות מותגים, יוצאות לעבודה בבוקר מאופרות למשעי, מעל עגילי היהלום באוזן צמוד הבלוטוס שלהן. היום סבתא זה כבר לא מה שהיה פעם. בעיתוני הנשים מדורים שלמים מחזקים את רוחן הפמיניסטית של הסבתות ואת הייאוש השקט של ההורים הצעירים "לא כדאי לצפות לסבתא-בייביסיטר כשהילד חולה, גם לסבתא יש קריירה והיא כבר נשארה בבית כשאתם הייתם חולים"...
אז אני שייכת לגזע נכחד של נשים ששום דבר בחיים לא יותר חשוב להן ממה שהן ממילא. נשים, אמהות, סבתות. ממש כמו אמא שלי לפניי ואמא שלה לפניה. זה היה לגמרי ברור לכל הצדדים, לפני עשרים ושש שנים, שכשנסעתי ללמוד באוניברסיטה אמא שלי ספגה את הנכדה ליום שלם, ועוד יום ועוד יום. ועכשיו אני כבר לגמרי מאורגנת לסמסטר ב' של שנת הלימודים הזאת. אין דבר יותר פשוט וברור מזה. הסבתא הזאת, זאת אני.
1. אפילו "סבתא יעל" נשמע לי לא סבתאי מספיק והחלטנו לאמץ את הכינוי שהצמיד לי אלוף נעוריי מאז ומעולם. ללוש. סבתא ללוש.
2. זכיתי להיות מלווה את בתי וחתני בתהליך הלידה מתחילתו ועד סיומו המוצלח. החוויה האימהית-סבתאית העילאית. הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
3. בלי לחץ ילדים. שבעה נקיים - ולעבוד על הנכד הבא.
