לא הכרנו מעולם, ומלבד מספר תמונות, אפילו לא היה לי מושג איך הוא נראה. אני חושב שכבר בשיחה הווירטואלית הראשונה שלנו התחלנו לדבר שטויות. אני בטוח שעלו שם נושאים שלא יאה ולא נאה להעלות בשיחה ראשונה עם אדם"
הגישה הזאת של כנות וישירות מוכיחה את עצמה לא פעם ולא פעמיים בשיחות שלנו - כשאין פחד להביע רגשות ומחשבות הכל הופך להיות יותר קל"
בסופו של דבר הגיעה השאלה החשובה - אם אנחנו נפגשים, למה אנחנו נפגשים? כלומר, האם אנחנו בונים על רומן, נישואים, 2.4 ילדים מאומצים וארבעה דגי זהב, או על בילויים סוערים עד אמצע הלילה בברים אפלוליים"
יש את אלה שיחליטו שהם לא מזכירים את העובדה שהם מעשנים, מצחצחים שיניים טוב טוב ולוקחים מסטיק, ליתר ביטחון. יש את אלה שמסתירים כל מיני שטיקים שלהם, כמו אקסים בעייתיים או חיבה לאלכוהול זול. כל יום פורים?
פורסם:
25.02.10, 09:22
אני חושב שהזכרתי לא פעם ולא פעמיים כמה אני שונא דייטינג. כל הקטע הזה של להכין את עצמך כמו לראיון עבודה, לשבת, לנסות שלא יפלטו לך שטויות מטופשות באמצע השיחה (ואצלי זה קשה מאוד), לחייך ולהיות מקסים, לא להתעצבן גם אם הזמנת בפעם ה-40 כוס קפה והיא עדיין לא כאן, לא להסתכל יותר מדי על המלצר החמוד, לבדוק שאתה נראה במיטבך ומריח כמו שדה נרקיסים באמצע החורף. כלומר, לעטות על עצמך מין מסיכה מושלמת.
אתם בטח תגידו שיש אנשים שמראש באים בתצורה הזאת - ואני אומר: סבבה, אתם מושלמים. תחיו את חייכם המושלמים בקריית-מושלמי עם חבריכם המושלמים. רובנו פה, בישראל, בעולם למעשה, דפוקים בצורה זו או אחרת.
לכולנו יש מסיכה זו או אחרת בדייט ראשון. יש את אלה שיחליטו שהם לא מזכירים את העובדה שהם מעשנים, מצחצחים שיניים טוב טוב ולוקחים מסטיק, ליתר ביטחון. יש את אלה שמסתירים כל מיני שטיקים שלהם, כמו אקסים בעייתיים או חיבה לאלכוהול זול (ולמעשים שנובעים ממנו אחר כך), ויש את אלה שחושבים שהעבודה שלהם היא משהו שראוי להתבייש בו ויימנעו בכל מחיר מלדבר על העניין.
מתיש לשחק את תפקיד הבחור המושלם
עוד מבט:
כל התחלה של קשר היא מעין פורים קטן / הדס פרידמן
אתה מנסה לצייר תמונה יפה, נקייה ומושלמת, של עצמך. כמו אמן פוטושופ, אתה פותח עוד שכבה ומכסה את החצ'קונים, מוחק את הקמטים, מחליק את העור, מצר את המותניים, מוסיף תלתל, מנפח שריר. אבל אתה לא שוכח לרגע, שמתחת לשכבה הנוצצת מסתתרת תמונה אחרת, לא ממש מושלמת. התמונה שהיא באמת, אבל, באמת, אתה
אז כן, אני די שונא את כל העניין הזה. זה מתיש לשחק את תפקיד הבחור המושלם למשך שעה או שעתיים, לחייך ולהנהן, לצחוק במקומות הנכונים, לתרום מחוכמת החיים שלי לשיחה (אבל לא להגזים, כדי לא להישמע שחצן ומתנשא), ולקוות שאם הוא מוצא חן בעיניי אני גם אמצא חן בעיניו. נכון, היה עדיף לשחזר הצלחות עבר (הצלחה זה מונח יחסי, כן?) ולצאת עם אנשים שהתיידדתי איתם קודם מאשר פגישות עיוורות, אבל היו גם בליינדייטים שהפכו למערכות יחסים, או לפחות לחברים טובים. מצד שני, אחוז הבליינדייטים המוצלחים בעברי, מתוך הכמות הכוללת, שואף לאפס.
אז יצאתי לפני שבועיים לדייט. בליינדייט לפי הספר. לא הכרנו מעולם, ומלבד מספר תמונות, אפילו לא היה לי מושג איך הוא נראה. אני חושב שכבר בשיחה הווירטואלית הראשונה שלנו התחלנו לדבר שטויות. אני בטוח שעלו שם נושאים שלא יאה ולא נאה להעלות בשיחה ראשונה עם אדם. נושאים שעוברים לכולנו בראש, אבל עדיין לא מנומס לעשות את זה. ובכל זאת, כיאה וכאה לשניים שמטרת השיחה בכלל לא ברורה להם (האם אנחנו נצא? האם נהפוך לחברות הכי טובות סטייל פאריס הילטון וניקול ריצ'י בזמנו עד שנדקור האחת את רעותה בגב עם סכין?) - המשכנו לשוחח בלי מסיכה אחת על הפנים.
בסופו של דבר הגיעה השאלה החשובה - אם אנחנו נפגשים, למה אנחנו נפגשים? כלומר, האם אנחנו בונים על רומן, נישואים, 2.4 ילדים מאומצים וארבעה דגי זהב, או על בילויים סוערים עד אמצע הלילה בברים אפלוליים, שיכורים ומסתכלים על העוברים ושווים והולכים איש איש לביתו עם בחור זה, אחר או שניהם?
החלטנו ללכת על ניסיון, ואכן בדקנו את אופציית הברים האפלוליים, משם המשכנו למסיבה אפלולית כדי להצביע על איזה פליט האח-הגדול ולצחקק.
אני לא חי באילוז'-קונפיוז'
באופן כללי, שמתי לי למטרה לוותר על מסיכות באינטראקציה אנושית-חברתית. מספר שנים שבהן עטיתי את מסיכת הסטרייט (מסכה די שקופה, מסתבר. אל תנסו להסתיר איתה חצ'קונים) גרמו לי לסלוד מכל ניסיון להסתיר את האני האמיתי שלי, ופשוט להגיד - "זה אני, תתמודדו". נכון, אני אמנם קרוב למושלם, אבל לא לגמרי, כי מושלם זה משעמם. אבל בניגוד מוחלט לכמה אנשים שחלפו בחיי, אני לא חי באילוז'-קונפיוז' (להלן: אשליה ובלבול) שאני מתת האל לאנושות. אני פשוט חושב שלרוב, אם הבעיות כאלה גדולות ובלתי נתנות לגישור, הן יתגלו בשלב מסויים ויפוצצו את הקשר הזה בשלב שבו זה יכאב הרבה יותר ולכן עדיף לשים הכל על השולחן, ולכו תדעו - אולי יש לזה פתרון?
אותו ערב חסר מסיכות נגמר בשיחה של שעה ברכב שלו, מתחת לבית שלי. אותה שעה של שיחה מתחת לבית שלי נגמרה בחצי שעה של נשיקה.
הגישה הזאת של כנות וישירות מוכיחה את עצמה לא פעם ולא פעמיים בשיחות שלנו - כשאין פחד להביע רגשות ומחשבות הכל הופך להיות יותר קל. ובתמורה, גם מריבות הופכות להיות יותר קלות, כי הישירות מוציאה אותן כבר כשהחיכוך עולה ואין צורך להמתין שהכל יתפוצץ בסופו של דבר.
אז קחו את המסיכות שלכם, שימו אותם וצאו לבלות עד דלא ידע. וכשההנגאובר יחלוף, אפסנו אותן בבוידעם עד לפורים הבא.
