קוראים לי "סבא25", ואני לגמרי מכור
כשאשתי החזירה את נשמתה לבורא, נדמה היה שעולמי חרב. התהלכתי עצוב בחדרים וכל דבר בהם הזכיר לי אותה. התגעגעתי לריחה שנותר במגבות שתלתה לייבוש באמבטיה ובמצעים שבמיטה הזוגית. "תפתח פרופיל בפייסבוק, סבא", הציעה נכדתי
שמי סבא25 (לא, אין לי 25 נכדים, מה אני, גואל רצון? זה פשוט המספר היחיד שנותר להם). אני מאזור השרון, בן 70 פלוס ("סבא! תכתוב 70 פלוס", הציעה לי הילי, נכדתי, "זה נשמע הרבה יותר טוב מ-79"), אוהב אדם באשר הוא (עוד רעיון של הילי).
הבנתי שלא אוכל להתחמק יותר ולקחתי שיעורים במחשב. הילי סידרה לי מייל ופתחה לי פרופיל. "תצרף תמונה, סבא. ותכתוב על עצמך כמה מילים. זו יכולה להיות דרך נפלאה להכיר".
הכותבת היא מחברת הספר "פניצילין ועוד סיפורים" שיצא בהוצאת אוריון.כשאשתי החזירה את נשמתה לבורא, נדמה היה שעולמי חרב. התהלכתי עצוב בחדרים וכל דבר בהם הזכיר לי אותה. התגעגעתי לריחה שנותר במגבות שתלתה לייבוש באמבטיה ובמצעים שבמיטה הזוגית. לטעם שהשאירה על כוס הקפה הגדולה שבמטבח.
כל כך חזק היה השקט בבית בלי קול צעדיה המהדהד, בלי הנזיפות הרועמות שהיתה מטיחה בי כשהעזתי לפסוע על המרצפות אחרי הספונג'ה, או לפזר את בגדיי בכל חלקי הבית. היא לא היתה מלאך, אבל היו לנו גם רגעים יפים. איך אפשר למחוק 40 שנה בבת אחת?
ילדיי הטובים דאגו לי. הם זכרו אבא שמח ועליז, ופתאום הפכתי לאיש נוגה ודכאוני. אחרי התייעצות ביניהם החליטו שכדי להחזיר לי את שמחת החיים אני זקוק למחשב. הילי התנדבה ללמד אותי לגלוש באינטרנט. "תפתח לך פרופיל בפייסבוק, סבא", הציעה לי. "זה יכניס ענין לחיים שלך, וככה יהיו לך המון חברים".
"חברים ממש?" התפלאתי. "איך זה אפשרי?"
"לא ממש", צחקה הנכדה שלי. "חברים וירטואליים".
אני לא אוהב חברים וירטואליים. הם לא יכולים לשבת איתי בבית קפה, להתווכח על הכותרות של העיתון שאני קורא בכל בוקר, ללכת איתי לקונצרט, או סתם לשתוק ביחד. המחשב החדש נעזב לנפשו, ולבניי המאוכזבים לא היתה ברירה, אלא לבקש מאטק'ה ה,שכנה מהקומה השנייה, שהתאלמנה לא מכבר מבעלה החולני והיתה גימלאית של העיריה, שתקפוץ מידי פעם לבקר.
"אעשה זאת בחפץ לב", שמחה אטק'ה. "זה מגיע לאמא שלכם", אמרה. וכך עשתה - מידי פעם נכנסה אליי, ותמיד בידיים מלאות. היא היתה נכנסת בשקט, עומדת בכניסה של הבית עם קופסאות האוכל הארוזות ושואלת: "מה שלומך הבוקר, אדון שמואלי?"
"תודה לאל, חיים", הייתי תמיד עונה לה.
"בבקשה אדון שמואלי, זה מעשה ידיי", היתה אומרת ומניחה את תשורתה על השולחן שבפינת האוכל.
"בבקשה, בלי אדון שמואלי אטק'ה, רק שאול. הרי אנחנו מכרים".
"בסדר שאול. שיהיה לך בתיאבון. ואל תהסס לצלצל אלי או לדפוק אצלי בדלת אם תהיה לך איזה בעיה, זו לא בושה!"
ורק אחרי שהייתי מבטיח לה שכך אעשה במקרה ש... היא היתה הולכת.
אחרי כמה שבועות כבר הופיעה אצלי עם סירים קטנים ובהם תבשיליה. אורז, קציצות, ירקות בתנור. "זה עוד חם, שאול", היתה אומרת לי. "תאכל לפני שיתקרר".
התחיל להיות לי לא נעים והזמנתי אותה לשבת לאכול איתי.
בפעם השנייה התיישבה מולי בהיסוס
בפעם הראשונה היא הביטה בי בעיניים מופתעות, בפעם השנייה התיישבה מולי בהיסוס, שנינו שתקנו, היא אכלה כזית ובנימוס, בסוף אמרה "תודה. היה טעים", כאילו שאני בישלתי. והלכה.
בפעם השלישית שתקנו קצת פחות. ובפעמים הבאות כבר חילקה את האוכל בצלחות והדיחה את הכלים המלוכלכים שבכיור, "צ'יק צ'ק, כי מה זה בשבילי כמה כלים". הזמנתי אותה לסלון. היא סיפרה לי על יוסף שלה, ואני דיברתי על אילנה שלי. לאט לאט התחלנו להתקרב.
הילי סידרה קיצור בטלפון הנייד שלי, וכל פעם שהרגשתי בודד, חייגתי אל אטק'ה והיינו נפגשים, שותים קפה או תה ומדברים. לפעמים אצלי לפעמים אצלה. מה צריך אדם בגילי?
אטק'ה שאלה אם איכפת לי להצטרף אליה לסוף שבוע בים המלח עם הגימלאים של העיריה. "מלון חמישה כוכבים והכל כלול. גם ההסעות", אמרה. "הזמנתי לנו שני חדרים. אני לא צריכה שיתחילו לרכל".
הסכמתי. למה לא? ים המלח יכול להיות טוב לגב כואב.
היתה שם גם מרגי, "ילדונת" בת 66 ופנויה"
בערב לבשתי את החליפה הטובה שלי, שמתי אפטר שייב והלכתי לחדרה. היא כבר חיכתה לי בחוץ, מגונדרת עם מחרוזת פנינים על הצוואר וצבע אדום חדש בשיער. אטק'ה הכירה לי את החברים שלה - שלושה זוגות, גבר אלמן אחד ועוד שש שבע נשים בודדות. היתה שם גם מרגי, "ילדונת" בת 66 ופנויה, שאת צחוקה המתגלגל זכרתי מהנסיעה באוטובוס. היא מצאה חן בעיניי מיד.
אחרי האוכל פרשה אטק'ה לחדרה לנוח מהנסיעה הארוכה. אני הצטרפתי לשאר שהתרווחו בכורסאות הרכות בלובי, שתו קצת, דיברו והקשיבו למוזיקה שהתנגנה.
"היי חבר'ה, קומו, בואו נרקוד", קראה מרגי והתקדמה לעברי בצעדי עיכוס. היא משכה בידי וגררה אותי אל הרחבה. "איך אתה בפסדובלה?" שאלה, וצעקה לתזמורת,"תנגנו פסדובלה!"
עד שאילנה חלתה, היינו יוצאים לרקוד בכל מוצאי שבת, עם הגימלאים של חברת החשמל. ככה שפסדובלה אני עוד זוכר. גם טנגו. ובוואלס? אני אלוף. בפסדובלה סובבתי אותה כמו בחור צעיר, והצחוק שלה התגלגל שמח בכל האולם. בטנגו קרבתי אותה אל החזה, ריח של נרקיסים נדף משיערה והחזיר אותי לשנים רחוקות. ובוואלס, או-הו! כבר ריחפנו כמו זוג פרפרים.
כשהתעייפתי וביקשתי לנוח התיישבנו על הספה והתחלנו לשוחח. לא הרגשנו איך שהזמן חלף. ליוויתי אותה לחדרה, וליד הדלת נשקתי לה בפעם הראשונה. איזה מזל שאטק'ה הזמינה לנו חדרים נפרדים. בארבע לפנות בוקר חמקתי מחדרה.
"נו, איך היה בים המלח, סבא?" שאלה אותי הילי ונעצה בי מבט מרוכז, "אתה נראה זורח!"
"היה יוצא מן הכלל", עניתי לה. "ובבקשה הילינק'ה, תמחקי את אטק'ה מהקיצור בנייד שלי ותכניסי לי את מרגי".
כבר למחרת צלצלתי אליה והזמנתי אותה לקונצרט. היא שאלה מה מנגנים. "יצירות של שוברט ושל שופן", אמרתי. "או-הו, את זה אני אוהבת. אשמח לבוא איתך". פטפטנו, וצחקנו, וקצת ריכלנו, ואחר כך היא שאלה מה המייל שלי, כי יש לה משהו מאוד משעשע לשלוח לי.
"מייל? את מתכוונת משהו במחשב?" גמגמתי.
"נו, בוודאי. אל תגיד לי שאין לך מייל!"
הסתבר לי שהיא לא רק אינטליגנטית, מצחיקה ואוהבת קונצרטים, היא גם מבינה במחשבים ויש לה המון חברים. בפייסבוק.
"לא מסוכן להכיר דרך האינטרנט? ועוד בגילי?"
עוד מבט:
אל תחשבו שעברתם את "גיל הדייטים"
שרית פרקול
"החיים הממשים מתחילים בגיל שישים", שרו לפני שנים רבקה מיכאלי ויוסי בנאי. אז אולי לא צריך לחכות כל כך הרבה, אבל הרעיון הוא כזה: בכל גיל אפשר ליהנות מיחסי חברות, אהבה ואינטימיות. הספר "סיכוי נוסף לאהבה", מסביר איך
"לא מסוכן להכיר דרך האינטרנט? ועוד בגילי?"
הילי החזיקה בבטנה והתפוצצה מצחוק. "בגילך? מה כבר יכול לקרות לך, איזה מצחיק אתה", אמרה.
עכשיו גם לי יש פרופיל בפייסבוק, ו-186 חברים. וירטואליים. בכל בוקר אחרי שאני שוטף פנים ומצחצח שינים, ועוד לפני שאני שותה את הקפה הראשון של הבוקר, אני רץ למחשב לבדוק, מי כתב לי, מי שלח לי הודעה ומי ביקש חברות. ממש כמו בימים הטובים.
מרגי ואני ממשיכים להתראות. טוב לנו ביחד, אבל בגילנו לא מוותרים על הפרטיות. נפגשים בכל סוף שבוע, פעם אצלי ופעם אצלה. למגבות שתלויות לייבוש אצלי באמבטיה, וגם לסדינים במיטה הזוגית, יש כבר ריח של נרקיסים. במטבח נוספה כוס גדולה חדשה. אבל לי נוספו המון חברות. וירטואליות. בכל יום, עוד לפני שהשמש זורחת, אני מתעורר לצ'ט עם "אחת מהעם". אחרי הקפה הראשון, מחכה לי "גילה הרוחנית", בצהריים אני עם "הרוקדת בגנים" ובערב אני עם "היפיפיה הנרדמת".
מרגי אומרת שהתמכרתי. אז מה? אני לא מתבייש להודות. קוראים לי סבא25 ואני טיפוס שמתמכר. לקפה של הבוקר, לכותרות של העיתון, לריח הנרקיסים של מרגי. ולחברים ברשת.
יש לי (בינתיים) 186 חברות ואני רץ לבדוק אם יש לי הודעה, מי ביקר אצלי, מי כתב לי, ואולי יש לי הצעת חברות חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
