הצורך בפורקן טבוע בכולנו. הדחף להתעלם מהקיים מגרד מבפנים, חובט בקירות הסוגרים עליו ולפעמים מצליח לפצוע בנסיונותיו להתפרץ. כמו חיה מבוהלת בכלוב הוא רוצה את החופש, להשתולל בטבע ולהרגיש בבית, גם אם ישנה את מקומו כל שעה. יש את אלו העושים זאת כדי לעצום עיניים ולא לדעת, אך יש גם כאלה שכשהחיה בתוכם משוחררת עיניהם נפקחות לרווחה ומבחינות בדברים אותם ניתן לראות רק כשהפורקן הושג, כמוני.
עם שחרורי מהצבא ביליתי חלק ניכר מזמני במועדונים חשוכים. חלקם היו יותר מוכרים וחלקם בעלי אופי מחתרתי, כאלו שהעניקו לי את מה שחיפשתי. שתיתי עד שלא ידעתי להבחין בדבר מבעד לקולות עמומים שהתפוצצו בראשי כמו פגזי מרגמות, ואני רקדתי לצלילם כמו אחוז דיבוק.
נהגתי לעשן חומרים ולהניח דברים בפי רק כדי שיתנו לי תחושה של אושר לאותו לילה, להרגיש שוב כמו הילד שהייתי פעם ושיהיה לי עם מי לשחק. ולפתע היה שקט.
לא הבנתי מה קרה כשאוכלוסיה רוקדת שלמה נעלמה כך סתם. עמדתי לבדי באמצע הרחבה, תופס בראשי אך מרגיש צלול מתמיד, מתבונן בבר הריק, בכסאות המיותמים ובמעיל נשי זרוק על אחת הספות. אורות המועדון המשיכו לרצד ולסנוור אותי, אך המוזיקה נדמה והשקט ששרר היה משונה.
כשהאלכוהול בדמי וכדור נמס על לשוני התחלתי לנוע, מחפש גם אני דרך לצאת, כשבתוכי זועק קול הפוקד עלי לברוח. אחזתי בדלת המועדון כמו טרף נמלט ובבהלה פתחתי אותה, מנסה לפרוץ החוצה בריצה, אבל לא הגעתי אל הרחוב.
מצאתי את עצמי עומד בחדר אפלולי מואר בכמה נרות לבנים כשבמרכזו שולחן ארוך, ואדם מבוגר עם משקפיים עבים מסתכל לכיווני במבט מרוכז. התקרבתי אליו, כבר לא הרגשתי שיכור או את הצורך במים שהציק לי בכל פעם שהייתי במצבים כאלה. על השולחן עמד פאזל גדול מורכב מאינספור חלקים קטנטנים.
הזקן המשיך להתבונן בי ולא פצה פה כשהקפתי את השולחן, מתרשם מהתמונה החסרה ומושיט יד כמאיים ללטף את המחזה השברירי עליו שקד ללא ספק זמן רב. בחנתי את כל הפרטים הקטנים כמו שרק אני יודע להסתכל:
תינוק קטן מניח ראש על בטן אמו ומתמכר לליטופה הופיע בחלקה השמאלי ביותר של התמונה. בהמשך ראיתי נוף בהיר ובית גדול, ילד יחיד רוכב על אופניים וחבורת ילדים משחקים כדורגל. נדהמתי עד כמה הפאזל היה רווי בפרטים. כשקירבתי את פניי עוד יכולתי לראות נער ונערה מתנשקים על החוף כשהשמש השוקעת צובעת את עורם בגוונים אדומים, עד שסוף סוף הבנתי: אני צופה בפאזל המורכב ממאורעות חיי.
| הפנטזיה היא המציאות שלנו |
|
| אני מרשה לעצמי לחשוף בפניכם את המשחק / נביא זעם |
|
בחור מבוגר דחף לי פתק מקומט ליד. הוא צירף אותי אל קבוצה גדולה של אנשים שמחפשים ריגוש במקומות אחרים, שונים. סיפור |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
נבהלתי והתרחקתי מהשולחן כאילו שעלה באש. פחדתי מההמשך, לא רציתי להיזכר במה שקרה אחרי אותו יום על החוף, ועוד יותר מכך - לא רציתי להיווכח במה קרה כמה שנים לאחר מכן. דילגתי במהירות והתקרבתי אל האיש הזקן, כשבזווית עיני ראיתי את גווני הפאזל הופכים כהים יותר, מאבדים את החמימות שאפפה אותם בתחילה.
לא רציתי לראות עוד.
"מה זה?" שאלתי את הקשיש, מרגיש לפתע שאינני מצליח להתנסח. הוא הרים את עיניו אליי במבט טהור וחייך. חיכיתי למוצא פיו, אבל הוא קם ממקום מושבו והלך לכיווני, עובר דרכי וגורם לי לחשוב שהוא בעצם אינו מבחין בי כלל. לא הבנתי מה באמת מתרחש, מה אמיתי ומה בדמיון.
לרגע חשבתי שאולי אני הוא יציר הדמיון שלו. הלכתי ונעמדתי מאחוריו כשמילא את מקטרתו שהפיצה ריח חזק של טבק, עונה למחשבתי שלא הדמיון משחק כאן כרגע. "אתה יכול לשמוע אותי?" שאלתי בקול רם. הושטתי את ידי וניסיתי לגעת בו, אבל היד עברה דרכו הלוך וחזור, מותירה בי בלבול.
הוא התרחק ופנה אל שולחן אחר. הלכתי אחריו והבחנתי בכמות אינסופית של חלקי פאזל קטנים, לבנים. הוא המשיך להחזיק את המקטרת בפיו, תפס מכחול דקיק והחל צובע אותם בצבעים כהים. במהירות שלא תיאמן יצר עשרות חלקים. נדהמתי מהיכולת שלו לצייר על כל החלקים מבלי לחברם תחילה. הוא עיצב אותם בעודם מופרדים זה מזה לחלוטין, יודע שיתאימו בצורה מושלמת זה לזה וירכיבו תמונת חיים.
כמו ציפור אוהבת המאגדת את גוזליה לקח את כל חלקי הפאזל בשתי ידיו, המקטרת מאיימת להחליק משפתיו, וחזר אל השולחן הארוך. הלכתי אחריו כשוליה נאמן ושוב נעמדתי מאחוריו כשהתיישב, מניח את עשרות החלקים הקטנטנים בזהירות אינסופית ומרכיבם בתוך תמונה חלקית.
אזרתי אומץ והיישרתי מבטי אל התמונה. ראיתי אנשים רוקדים ואורות לבנים מכים על רצפה מלוכלכת, ואותי שוכב במרכזה כשגופי מוטל כשק. באותו רגע חשבתי שאני מבין מה קורה. שנים לאחר מכן הבנתי שבאותו הרגע לא באמת הבנתי כלום, ושכדי לדעת צריך ללמוד.
"אוי אלוהים.." פלטתי, שוכח שהוא אינו יכול לשמוע אותי. הוא, מצידו, הסתובב אליי תוך ניתוק המקטרת מפיו. במשך שניות ארוכות בחן אותי מכף רגל ועד ראש. "אני לא אלוהים", חייך, ושוב היה לו את אותו מבט נפלא. "אני רק אחראי על הפאזל שלך, זו עבודה קשה, אתה יודע?"
מדהים איך אני לא יודע למצוא מילים אף פעם כשצריך. "אני מצטער..לא ידעתי שאני מקשה עליך", אמרתי לו, העלבון צורב בגרוני.
"אתה רוצה לעזור לי?" שאל כהורה המנסה לפתות את ילדו לבצע מעשה טוב, ואני הנהנתי לאות כן, מרגיש שהדמעות עומדות לפרוץ החוצה.
"אז לך ותביא לי את הצבעים הבהירים בבקשה", אמר והצביע על השולחן עם חתיכות הפאזל הלבנות. מבלי לשאול מדוע או לנסות להבין את המצב בו אני נמצא, הלכתי לכיוון השולחן. לא הספקתי לצעוד יותר מכמה צעדים בודדים, ואור לבן ובוהק שטף את החדר. כאב אדיר פילח את חזי. התעוררתי באמבולנס, מקבל הזדמנות נוספת לעזור לאיש הפאזל ליצור תמונה בצבעים בהירים.
