מהכפר אל הסיטי: מייהדים את רמלה-לוד
בלוד חונכים פרויקט דיור לדתיים, ברמלה מקימים את "גינדי סיטי" - ובכפר דהמש, שנמצא בתווך, אין 60 שנה מים וחשמל. בדיוק כמו מדינת ישראל, גם בלוד ורמלה קצת יותר מחמישית מהאוכלוסייה הם ערבים, וגם שם הדמוגרפיה זוחלת. האם המדינה התנערה מעשרות שנות אפליה, ואיך זה קשור למחירי הנדל"ן? מסע בארץ הבנייה הלא חוקית והמתנחלים החדשים
שינויים מרחיקי לכת עוברים בימים אלה על רמלה ולוד. שתי הערים סבלו בעשורים האחרונים מהידרדרות חברתית וכלכלית ונטישה של אוכלוסיות חזקות, אך בתקופה האחרונה, התעוררה לפתע התעניינות מחודשת, ומיזמי בנייה צצים בכל פינה. לצד תושבים חוזרים, מגיעה לכאן כעת גם אוכלוסייה חדשה המבקשת להקים בלוד וברמלה את ביתה.
אחת הסיבות המרכזיות למגמה היא כנראה העלייה החדה במחירי הדירות באזור המרכז. ציבור שאינו יכול להרשות לעצמו לרכוש דירה במעגל הראשון או השני של גוש דן, מוצא במעגל והשלישי פתרונות דיור זולים הרבה יותר. גם שיפור תשתיות התחבורה קירב את רמלה ולוד משמעותית לתל-אביב והגדיל את האטרקטיביות שלהן.
"גם לוד זו התנחלות"
החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפני כשבועיים, לדחות את עתירתם של תושבי שכונת עג'מי ביפו נגד פרויקט מגורים לציבור הדתי-לאומי, עוררה סערה ברחוב היפואי, אף שבפרויקט טרם ניצוקו היסודות. בלב לוד, לעומת זאת, כבר קורם פרויקט דומה עור וגידים, וזוכה להצלחה גדולה. השלב הראשון כבר הושלם, והדירות בו נחטפות כמו לחמניות חמות: 63 מתוך 64 כבר נמכרו. בשלב הבא של הפרויקט, שטרם נבנה, יוקמו 64 יחידות דיור נוספות. 20 מהן כבר נמכרו.
"יש התעניינות רבה", מתגאה שלומית חדד, דוברת פרויקט "נווה נוף נריה". מבחינת הציבור זו הזדמנות טובה לגור בזול בקהילה חזקה וערכית, עם מוסדות חינוך טובים. רבים מהפונים מגיעים מהתנחלויות, מתוך שאיפה לייהד את העיר. לוד היום, במובן מסוים, זו גם התנחלות".
עבור ישראל זעירא, העומד בראש הפרויקט מטעם חברת "באמונה", מדובר בשליחות. "הנושא הדמוגרפי בערים המעורבות נזנח, וכעת נמצאת ישראל בבעיית זהות חמורה מאד", הוא אומר. "אנחנו לא עושים זאת במקום התנחלויות - אלא כצעד משלים. יש אלפי זוגות צעירים נפלאים שיהיו מוכנים, אם רק נניף את הדגל, להתייצב למשימה הציונית הזו. זו הציונות של ימינו".
"היכולת שלנו לפעול בעיר היא גדולה", הוא קובע, "כי מחירי הנדל"ן נפלו והציבור היהודי האיכותי ברח מהעיר. נשארה האוכלוסייה החלשה, שזקוקה לנו - הציבור הדתי-לאומי - שיפיח תקווה. יש בעיה דמוגרפית, אז מה? לא צריך פתרונות של 'זבנג וגמרנו'. הציונות לא נבהלה עם הקמת המדינה, כשגילינו מסביבנו 300 מיליון ערבים".
אהרון אטיאס, יליד לוד העומד בראש הגרעין התורני בעיר, מאמין כי העיר נמצאת בפני שינוי של ממש. "ראיתי את לוד בתפארתה ובעלבונה, את ההמונים שעזבו למודיעין ושהם ואלו שנכנסו במקומם". גם בעיניו הפתרון ברור: "כשאתה מניף דגל אידיאולוגי לציבור הדתי-לאומי, קל למשוך אנשים, לומר להם – 'קחו את הפקעלך ובואו'".
"הצלת העיר", טוען אטיאס, היא משימה לאומית. "אריאל שרון קידם את הפרויקטים שלנו בלוד. בפגישה שנערכה עמו הוא אמר במפורש: 'אני רוצה לראות אתכם גדולים בלוד, משתלטים על העיר'. עד היום הבאנו לכאן 250 משפחות ובעוד ארבע שנים נהיה בסביבות אלף. הציבור הזה מגיע עם הרבה ילדים שממלאים את מערכת החינוך ומעצימים אותה".
הדתיים-לאומיים, אגב, אינם היהודים היחידים שמתעניינים ברמלה ולוד. בימים אלה מוקמים פרויקטים נוספים ורחבי ידיים. הפרויקט עם הפרופיל הגבוה ביותר הוא "גינדי סיטי" ברמלה, שיכלול גם קאנטרי קלאב עירוני, ומעורר סקרנות בכל אזור השפלה. פרויקטים דומים נבנים גם עבור אנשי צבא. מנהלת פרויקט המגורים בצה"ל מקדמת בימים אלה את מיזם "עד האופק": שני מגדלי דירות בני 18 קומות הכוללים יחד 182 דירות - המוצעות במחירים אטרקטיביים לאנשי קבע.
יחס שוויוני או טיפה בים?
ואיך כל זה נראה מהצד השני? האוכלוסייה הערבית בלוד וברמלה עוקבת אחר השינויים, וחשה שמצרים את צעדיה ומבקשים לדחוק אותה מהעיר. "זה ניסיון להפוך את המאזן הדמוגרפי ממניע גזעני, ניסיון לטרנספר את הערבים", טוען חאלד אזגברייה, דובר הוועד העממי בלוד. "מביאים אנשים שגדלו בחממות השנאה של ההתנחלויות כדי להגדיל את המתח בעיר ולפגוע במרקם היחסים העדין".
בעיני ג'מאל סלאמה, נציג הוועד העממי ברמלה, היעד של המדינה ברור: "לייהד את רמלה ולהשתלט על האדמה. האוכלוסייה הזו זוכה לפיתוח מואץ, בעוד שלאוכלוסייה הערבית אין יותר מדי אפשרויות. משנת 1949 נבנו ברמלה 400-500 יחידות דיור למגזר הערבי. אלא שאז היינו 1,500 תושבים והיום 17 אלף".
בעיריות רמלה ולוד דוחים את הטענות, ומתגאים בכך שאחרי שנים של הזנחה נשלפו ותוכניות פיתוח ששכבו במגירה, והרשויות פועלות לשפר את איכות חיי תושביהן הערבים. על פי תחזית הבנייה של עיריית רמלה, בשנים 2010-2014 יתווספו למגזר הערבי כ-275 יח"ד. בלוד פועלת הוועדה הקרואה למיסוד תוכנית לבניית 1,300 יח"ד והכשרה של עוד כ-3,000 שכבר קיימות.
ראש העיר רמלה, יואל לביא, פוסק כי הציבור הערבי בעיר זוכה ליחס שוויוני. "בוועדה המחוזית מצויות תוכניות לשטחי מגורים גם בשכונת ג'ואריש וגם בגן חק"ל, וברוב הפעמים שאנחנו מקבלים בקשה להיתר בנייה של מבנים באזורים אחרים בעיר, גם על ידי המגזר הערבי, אנחנו מאשרים אותה".
אבל נציגי המגזר הערבי פוטרים כל זאת בזלזול וקובעים כי זו רק טיפה בים. "אם אנחנו 20 אחוז מהאוכלוסייה, מגיע לנו שיושקעו בנו 20 אחוז מהמשאבים", אומר סלאמה. "גם אם בשנים האחרונות חל מפנה, הרי שהפערים עדיין עצומים. המדיניות של ישראל, המיושמת בעיר, היא לא לאפשר לערבים בערים מעורבות לעבור את ה-20 אחוז. אם בשכונה ערבית ברמלה סוללים כביש או מדרכה, מיד באים לטקס חנוכה וגזירת סרט, כאילו שלא מדובר בחובה של הרשות, אלא במתנה".
בלי כתובת
יחידות הדיור החדשות וחידוש התשתיות משקפים רק היבט אחד של יחס הרשויות לאוכלוסיה הערבית. בעוד הטרקטורים חוצבים בשטחי הבנייה, דחפורים ממתינים להרוס בנייה לא חוקית בצדו השני של הרחוב. בכפר דהמש, השייך למועצת עמק לוד, ממתינים בציפייה דרוכה להכרעת בית המשפט ביום ראשון הקרוב, בנוגע לעתידם. שטחו של כפר דהמש מוגדר על ידי המדינה אדמה חקלאית, שאסורה בבניית מגורים, ועל חלק נכבד מהבתים שהוקמו במקום במהלך השנים מוטלים צווי הריסה.
דהמש הוא דוגמה מייצגת למציאות המורכבת באזור. הכפר קיים מתחילת שנות ה-50 אך אינו מוכר על ידי הרשויות. את בתיהם הקימו התושבים על אדמה חקלאית, שניתנה להם לטענתם עלי ידי המדינה, לאחר שנושלו מאדמתם במלחמת העצמאות. אחדים מהתושבים הם ילדיהם של משתפי פעולה עם ישראל שנמלטו מהשטחים, וקיבלו שטח מישראל.
"מדינת ישראל הונתה אותנו", קובע איסמעיל ערפאת, יו"ר ועד הכפר. לדבריו, את השטח קיבלו התושבים מהמדינה לאחר מלחמת השחרור, תמורת שטח שהופקע על ידי ישראל – אך שטחו רק 15 אחוז מהשטח המקורי. "מה חשבה מדינת ישראל כשלקחה לנו את הבית ונתנה לנו שטח המוגדר חקלאי? איפה היא ציפתה שנגור אם לא בשטח עצמו? עד היום מועצת עמק לוד מסרבת לגבות מאיתנו מסים כדי למנוע הכרה רשמית. אין לנו חשמל, אין מים, אין תשתיות ואין ביוב. אין לנו אפילו כתובת".
"גם אם היינו מוכנים לעזוב את המקום, לאן נעבור מכאן?", הוא תוהה. "ברמלה ובלוד אין לנו שום סיכוי למצוא מקום לגור בו. אף אחד לא ישכיר ולא ימכור לערבי. לאן נלך"?
הביצה והתרנגולת
לפני כחודש התכנסה ועדת הפנים של הכנסת, לבקשת ח"כים ערבים, כדי לדון בסוגיית התכנון המקומי במגזר הערבי. ח"כ טאלב א-סנע טען בדיון כי הציבור הערבי, המהווה 20 אחוז מהאוכלוסייה, מתגורר רק בשלושה אחוז מהשטח. "מאז ומתמיד היתה מדיניות מפלה בישראל בכל הקשור להקצאת קרקעות", אמר. "מעמידים את הציבור הערבי בפני גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה. אין תוכניות מתאר, ומנגד יש רק צווי הריסה. אכיפה לא יכולה להתרחש ללא תכנון". הוא הודה כי "היום יש מגמה חיובית לאשר תוכניות", ואולם – "עקב הסחבת, תוכניות מאושרות באיחור ולא רלוונטיות להתפתחות היישובים".
תמונת המצב אכן מורכבת. אין חולק על כך שבשנים האחרונות אכן "התעוררה" המדינה והשקיעה משאבים רבים בקידום תוכניות מקומיות במגזרים הלא יהודיים. אלא שהמאמצים הללו נעשים בדיעבד, זמן רב לאחר שהתכנון המקומי במגזר הערבי יצא מכלל שליטה בגלל הזנחה ארוכת שנים. במהלך שנים אלה נמשך הגידול הטבעי (העומד כיום על 2.6 אחוז בשנה), ולאזרחי ישראל הערבים פשוט לא נותרה ברירה - אז הם בנו. "אדם שרצה לבנות בית חיכה 20 שנה ולא קיבל אישור. הכרחנו אותם לעבור על החוק", הסביר בדיון עו"ד נאזים מסארווה, ראש מועצת כפר קרע.
כך השתרשו דפוסים פיראטיים, שכעת משבשים כל אפשרות לקדם תוכניות מסודרות, להקים תשתיות ושירותים ציבוריים. גם המבנה החברתי ותרבות החיים הערבית – למשל הבנייה ה"חמולתית" צמודת הקרקע במקום בנייה רוויה, כמקובל בציבור היהודי - אינם מתיישבים עם תוכניות המתאר שמקדם הממסד היהודי. חוסר הנכונות של בעלי הקרקעות הפרטיות להקצות קרקעות לצרכי ציבור מהווה גם הוא חסם.
ראש העיר רמלה מתמודד עם זה יום יום. "יש כאלו שמשתלטים על קרקע בלי לשלם, בלי לעבור את הוויה דולורוזה של מהלך התכנון", הוא מסביר. "הוצע להם פעמים רבות להסדיר את תנאיהם בקרקע תמורת סכומים נמוכים, אבל דבר לא נעשה. אנשים לוקחים קרקע לא שלהם, בונים עליה בחומרי בניין לא שלהם, ללא היתרים, מבלי שמהנדס העיר יהיה מעורב".
"הם צריכים להבין שצריך לוותר על קרקע לצורך פיתוח היישוב", אומר יו"ר ועדת הפנים, ח"כ דוד אזולאי (ש"ס). "זה עדיין לא נקלט בקופסה, אבל זה ייקלט. גם האווירה התרבותית לא מאפשרת - שבעל קרקע יוותר על קרקע פרטית בעבור היישוב זה בעיניהם פגיעה בקודש הקודשים. לכן תוכניות רבות עדיין תקועות". אבל הוא לא אומר נואש: "הרפורמה בתכנון ובנייה לא תתעלם מהמגזר, כי אם אנחנו רוצים או לא, הם 20 אחוז מהאוכלוסייה והם חיים איתנו".
וכרגיל, מהצד השני הדברים נראים אחרת לגמרי. "אנחנו מתחתנים ומביאים ילדים וצריכים לדאוג להם", אומר אזגברייה. "מדינת ישראל לא מבינה שזו חובתה, לא מאפשרת לערבים לבנות ולהתפתח באופן נורמלי, לא מתכננת את השכונות הערביות. תכלית ההזנחה היא המשך המדיניות - שהשכונות הערביות יהיו מקור לפשע, סמים ונשק. אבל אנחנו לא נעזוב, לא מרצוננו ולא בכוח".
עתיד ורוד לכולם
האם אנו במסלול התנגשות? זעירא מפרויקט הבנייה בלוד סבור שבסופו של דבר, בזכות הפרויקטים החדשים, עתידים החיים המשותפים בערים המעורבות להשתפר: "האוכלוסייה הערבית רק תרוויח מהמהלך הזה. כולם ייהנו מתשתיות משודרגות, משרד החינוך ישקיע יותר. אין סיבה לדאגה".
"לא באנו לגרש ערבים", מצהיר אהרון אטיאס. "זה אינטרס שלנו שמי שמתגורר בעיר - יהודי או ערבי - יקבל חינוך טוב ותשתיות ראויות כדי שיוכלו להתפתח בצורה הטובה ביותר. אבל יחד עם זאת, חשוב לנו שלוד תהיה עיר יהודית. אין לנו עניין שערביי ישראל בפזורה יראו בעיר לוד את משכנם"
מעיריית לוד נמסר בתגובה: "לוד מקדמת תוכניות בינוי ופרויקטים של אלפי יחידות דיור בלוד לציבור הדתי ולכלל האוכלוסייה היהודית - ותיקה וחדשה - אשר יביאו ללוד תנופת פיתוח שלא הייתה דוגמתה בעשור האחרון וכן לחיזוקה של העיר ולשיפור ניכר בתדמיתה. במקביל, מקדמת העירייה בשיתוף משרד הבינוי והשיכון תהליך של מיסוד ושיקום השכונות הערביות, בין היתר באמצעות תכנית ייחודית (לד/1300) במטרה לפתח שכונות ותיקות וחדשות ולמצוא פתרונות דיור מודרניות, תוך יצירת תנאים לסלילת כבישים, העברת תשתיות, הקצאת שטחים להקמת מבני ציבור וחינוך - והכל בסטנדרטים שאינם נופלים מכל שכונה אחרת בלוד".
לפנייה לכתב/ת 
