נראה שלראשונה קוצר מחנה השלום והצדק פירות. מנגנוני הכוח במדינה, אחוזי בעתה מהצלחת המאבק של החזית הדו-לאומית לשוויון אזרחי, שחושף את ישראל כמדינת אפרטהייד, החלו במסע הכפשה נגדי בזבזני ונואל בחו"ל, שמטאטא אל מתחת לשטיח את הפרות זכויות האדם החמורות של ישראל.
מסע ההכפשה כולל למשל את דו"ח "מכון ראות", המציג
את פעילי המאבק כזקני ציון מהפרוטוקולים. מתקפה חסרת תקדים בתקשורת הישראלית נגד ה"דה-לגיטימטורים" לא איחרה לבוא. השר ליברמן טען שהארגון ממומן על ידי כוחות אויב, משרד ההסברה יצא להתקפה נגדית כשבמקביל משתמש צה"ל באמצעים לא חוקיים לשבור את ההתקוממות הלא אלימה הפלסטינית, כמו מעצרי שווא של תושבים, שמוחזקים בכלא מבלי שיוגש נגדם כל כתב אישום וכן שימוש באש חיה ובמאסרים המוניים, שבאה בתגובה לזריקת אבנים מהצד הפלסטיני (על פי חוק דרומי, ההתנהגות הפלסטינית מתונה בהתייחס לעובדה שצבא חזק ואלים חודר לשטח שלהם כדי לשדוד את אדמתם).
לא "בפרוטוקלים של זקני ציון" מדובר ולא ברוחות רפאים אנטישמיות של שמאל אירופאי ישן, אלא בפעולה משותפת של המוני בני אדם, בעולם ובישראל, שנענו לקריאה הפלסטינית ושרוחם של נלסון מנדלה, מרטין לותר-קינג, פרימו לוי ומהטמה גנדי שורה עליהם.
מי היה מאמין שמן השמאל הישראלי המתפורר יצמח שדה פרחים של אקטיביזם אמיתי, של צעירים שמוכנים לוותר על עמדתם הפריבילגית, להסתכן ולקרוא תגר על הגזענות והאפרטהייד הבלתי-חוקיים בעליל, שהתקבלו כמובן מאליו בחברה שלנו? מי האמין שאותו שמאל חסר מנהיגות מרכזית, יצליח לראשונה לזעזע ולאיים על השאננות הישראלית המבושמת מעצמה?
את הפעילות החדשה מייחדת כנראה ההבנה כי המאבק לשחרור הפלסטינים תושבי השטחים מהכיבוש והאפרטהייד, ואת הפלסטינים אזרחי ישראל מעול הגזענות והאפליה - יכול להתנהל אך ורק תוך היענות לקריאה הפלסטינית ושיתוף וסולידריות עם הכבושים והמופלים עצמם.
מחנה שלום וצדק חדש נרתם למאבק הפלסטיני מתוך צניעות ותחושת אחווה והכרת תודה לאותם פלסטינים שבחרו במאבק לא אלים נגד עוולות הכיבוש והגזענות, והזמינו את היהודים להיות חלק מהמאבק. מטרתו היא כינון מדינה אחת או שתיים, המבוססות על החוק הבינלאומי ועל הערך הבסיסי שכל בני האדם שווים ללא הבדל דת, גזע, מוצא ומין.
בעת הזו המאבק מתרכז בשני תחומים עיקריים:
האחד הוא ההפגנות המשותפות הלא-אלימות בבילעין, נבי-סאלח, מעסרה, שייח-ג'ראח, נעלין, שכונת עג'מי, לוד, ובכל מקום שבו גזענות ישראלית ממסדית חושפת באופן בוטה במיוחד את פניה.
השני הוא בניית תנועת סולידריות בישראל ובעולם, התומכת בשוויון אזרחי מלא של כל בני האדם החיים בין הים והנהר, ופועלת תחת הכותרת "בי.די.אס. - BDS", חרם, משיכת השקעות וסנקציות.
הממסד הישראלי, שהורגל לראות בפלסטינים נתינים ובאזרחי ישראל חיילים צייתנים, מבין שאין דבר מסוכן יותר למדיניות הממשלה מהחזית הדו-לאומית לשוויון אזרחי. אם אין הפרדה בין יהודים ופלסטינים, איך יוכלו קברניטינו להמשיך לשלוט על ידי זריעת פחד ושנאת האחר?
יש החושבים שקמפיין הבי.די.אס. יעודד יצירת פראנויה בחברה הישראלית שבסופו של דבר תביא יותר נזק מאשר עזרה לפלסטינים. בל נשכח שהחלופות הנותרות הן מאבק אלים ומזוין או השלמה עם העוול. אין חלופה נוספת מפני שאין לאיש זכות לבקש מהפלסטינים שיתאזרו בסבלנות במצבם הנואש, עד שהדמוקרטיה היהודית תואיל בטובה להבין מתוך עצמה, שדמוקרטיה היא הגנה על זכויותיו המלאות והשוויוניות של המיעוט, ולא שלטון רוב דורסני.
נכונותם של יותר ויותר אזרחים ישראלים לעמוד מול מכות, רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי רובים, ולהיענות לקריאה של הפלסטינים חסרי הריבונות, היא המעשה המוסרי היחיד שאפשר לעשות בימים אלו כדי לא להיות חלק אינטגרלי מהדיכוי, וזאת אף אם קמפיין הבי.די.אס. נדון לכישלון.
הנכונות להצטרף לתנועה היא אמירת כן לדיאלוג עם הפלסטינים, לדיאלוג עם העולם ועם הציבור הישראלי, שטומן ראשו בחול ומסרב להביט במראה. כי כל מי שעיניו בראשו רואה שהמאבק המשותף הלא אלים, על ידי הפגנות בתוך גבולות השליטה הישראלית וסנקציות מחוצה לה, הוא היחיד שמצליח להוות משקל נגד להשתלטות הכמעט מוחלטת של הימין על המדיניות והשיח הישראליים.
ועובדה, הם מ-פ-ח-ד-י-ם!
אודי אלוני, במאי ופועל פוליטי. עפר ניימן, מגזין כיבוש - חברים בקבוצת החרם
