בעקבות האונס הקבוצתי של הנערה בצפון תל אביב נשמעו
הורי החשודים במעשה המומים. חלקם אף האשימו את הנערה במה שהתרחש, ובכך נתנו ביטוי לקולות הולכים וגוברים בשיח הציבורי, ולפיהם לא הם האחראים, אלא החברה הכללית, הסובבת.
אך אונס אכזרי כדוגמת המקרה הנדון הוא בגדר רצח. מדובר בנשמת ילדה שנרמסה ונרצחה בגופותיהם של ילדים פגועים רגשית. כל המעורבים הינם קורבנות, ואנחנו ההורים מטפחים את הקורבנות של עצמנו. נער שמוצא לעצמו פורקן כל כך אלים שכולל התעללות ואונס, לא עושה זאת מתוך רצון להנאה מינית אלא מבטא רצון לשליטה, מבטטא רגשות תוקפנות ותסכול. גוף האשה הוא רק אמצעי לפרוק רגשות כאלה.
כולנו מתוסכלים וכועסים לעיתים, אבל אם מגיל צעיר, מקטנות לא מלמדים אותנו לתעל זאת נכון, הפורקן הופך מופרע ולא נורטמטיבי, ולכן גם החשודים במעשה הם בעצם קורבנות.
הורים: עורו, עורו. אלה אנחנו שמגדלים את הקורבנות של עצמנו. אנחנו המגנים על ילדינו בעת שהם מבצעים מעשי שובבות קטנים בגן, מעשי קונדסות חצופים בגיל ההתבגרות ומעשי התעללות, אונס וגניבה בהמשך. מגוננים על הקורבנות שאנחנו מגדלים. אלה אנחנו שמטפחים את המופרעות החברתית הצומחת כאן בשערי בתי הספר בהם לומדים ילדינו.
הורים: עורו, עורו. עד כמה אנחנו מכירים את הילד שגדל בחדר הסמוך? מי החברים שלו? היכן היא נמצאת כשהיא מחוץ לבית? מדוע היא עצובה? האם הוא בוכה? עם מי הם מתכתבים במחשב? עם יד על הלב – עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים הסועדים על שלחן האוכל בנפרד, בין לבין?
מתי ישבנו לשוחח איתם? מתי שאלנו אותם שאלות? מתי סיפרנו להם על עצמנו? מתי ועד כמה אנחנו רואים אותם, באמת רואים אותם?
מכל עבר אני שומעת: "בכל החברה אשמה!". נכון. רק שאנחנו זו החברה. המורה, המחנכת, מנהל בית הספר, היועצת, הפסיכולוג, עובדת הרווחה, השוטרים השופטים ואפילו ראש הממשלה – כולם אחראים. זה נכון. אבל לפני הרשימה המכובדת הזו ניצבים אנחנו, ההורים.
לפני כולם ניצבים אנחנו חסרי אונים, מרוקני אנרגיה וחסרי ידע איך וכיצד לגדל את הילדים בעולם המאתגר בו אנחנו חיים. כל משפחה והסיפור שלה, כל הורה והמציאות הסובייקטיבית בה הוא עצמו גדל ובה הוא מנסה לשרוד את הורותו.
עלינו כהורים להתעורר ולהבין שאין פטנטים, אין מעקפים, אין דרך אחרת, אלא להבין, לדעת ללמוד ולקחת אחריות מלאה על חינוך הילדים שלנו. אחריות היא הסמכות לחנך, אחריות היא החובה לראות את הילד מתוך הצרכים הפסיכולוגיים, התפתחותיים שלו ולהיות הורה פקוח עיניים ולב. כהורים אל לנו לאפשר לילד צעיר, מגיל ילדות לפתח כל כך הרבה רגשות אגרסיה, תוקפנות ותסכול. במקרים שיש רגשות כאלה - מחובתנו לטפל בהם ולכוון את הילד לפתרונות נכונים, לבדוק מה קורה ביחסי המשפחה שמייצר רגשות כאלה.
האלימות חוצה תרבויות, חודרת שכבות סוציואקונומיות, עיוורת לצבע, דת ושכונה או רחוב. האלימות נמצאת איתנו כאן בכל שכונה, בכל בית ספר, בכל עיר. היא איננה פריבילגיה של עוני או מצוקה, היא בכל מקום, ללא קשר לחשבון הבנק וצי הרכב ליד השער. על כל טרגדיה אחת מתוקשרת, יש עוד עשרות שאיננו יודעים עליהן.
אנחנו החברה. אנחנו אחראים. הורים: עורו. עורו עכשיו, כי אין לנו חברה אחרת. אנחנו אלה שנבנה או נהרוס את עצמנו באמצעות התייחסות לילדינו, או בהזנחתם.
אסנת הראל, מנכ"לית מכון אדלר, העמותה להדרכה, יעוץ והוראה בתחום היחסים במשפחה
