אחת שרותחת

מכירים את הכדורים האלה מגומי שהיינו משחקים בהם כשהיינו ילדים? כן, הצבעוניים האלה, שמספיק היה לזרוק אותם באדישות כנגד הקיר והם כבר היו תופסים תנופה בכוחות עצמם, מתחילים לקפוץ בשיגעון, ניתזים מהקירות ומאיימים לרסק את כל הוואזות שאמא שלכם העמידה בסלון כמו חיילים?

ובכן, זו כנראה הדרך הכי קולעת לתאר את דנה פרידר, אחת התופעות הכי רותחות שיש בביצת הבידור המקומית ובחורה מתישה עבור כל מראיין שמתנזר מספידים.

ממש כמו שזינקה לעברי ב־8:00 לפנות בוקר של יום שישי, כך גם אתם עלולים למצוא את עצמכם תחת מתקפת הפרידר בקרוב מאוד. אנחנו מציעים שתהיו מוכנים, אחרת חבל עליכם.

אחת השאלות החשובות שריחפו לי בראש, בזמן הראיון עם פרידר (מלבד איך היא כל כך רזה), היתה "מה היא לוקחת ולמה לא מוכרים את זה בפיצוציות?". לקרוא לה פצצת אנרגיה מטורללת יהיה אנדרסטייטמנט, לנסות להוציא ממנה תשובה אחת רצינית זה כמעט בלתי אפשרי ולהיכנע לטורללה המתקיימת אצלה בראש אומר שהראיון הזה בדרכו לאבדון.

"מנוול!" היא צווחה עליי דרך הודעת טקסט, כאשר ניסיתי לברר בעדינות לפני הראיון אם היא אוכלת ארוחות בוקר. "כן! ברור שאני אוכלת!", היא סימסה והבטיחה שלא תהיה ממורמרת בראיון. לא היה לי מושג כמה היא רצינית בקשר להבטחה הזו.

פרידר, גלולת מרץ שכמותה, צוחקת בקולי קולות ובפה פעור, צורחת את דעותיה בחינניות ומשחילה חיקויים (של יעל פוליאקוב, יעל בר זוהר ואיילה רשף) ופניני לשון אחת לכמה דקות. לא ממש מעניין אותה שאנשים סביבה טרם התעוררו ומאוד היו רוצים את השקט שלהם על הבוקר, מבחינתה כבר צהריים ועם כל הכבוד לשני הבורקסים האומללים שניצבו מולנו, היא מוכנה לתקוע סטייק מדמם ושכולם יתפוצצו. "קובי הכין לי סטייק אתמול בלילה", היא פותחת את הראיון בווידוי חושפני ובפרצוף חולמני של מישהי שאוכלת בשיפודי עזרא כל יום שלישי.

את מבשלת לו?

"חביתה זה נחשב?", היא מחייכת במבוכה, תוקעת את הבורקס בביס ומתפנה לסדרת מבטי זימה על שלי. אני סוגר את אצבעותיי על הבורקס והיא משחררת אנחת אכזבה.

נוסקת ולא עוצרת. פרידר (צילום: אלכס ליפקין)

פרידר התחילה את דרכה בתור מעודדת של מכבי תל אביב בכדורסל, זרמה כמו וואנאבי ממוצעת אל תוכנית הריאליטי "נולד לרקוד", נופתה בחצי הגמר עקב פציעה ישנה והיתה אמורה לבלות את המשך חייה המקצועיים בריצה אחרי צלמים באירועי חברה סוג ד', אבל החליטה להראות לכולם מאיפה משתין הסלב.

לזכותנו ייאמר שכבר אז, בפסח 2007, סימנו אותה וניבאנו שזה מה שיקרה. אחרי תפקיד הנחיה בערוץ "ניקלודיאון", המון קמפיינים (למשל סקצ'רס, מוי כיף והטריים שבהם: מועצת החלב ו־TNT), תפקידים ראשיים ומשניים בתוכניות טלוויזיה מצליחות, ביניהם פרחה ב"האלופה" ("גילמתי את 'אלינור־שמע ישראל', איזה מצחיק היה שם"), הדוגמנית נופר קליין ב"בובות", שולי הפאג האג שעל הדרך גם מזמרת בכישרון מפתיע ב"תמיד אותו חלום" ("אני לא באמת הומואית, רק נהנית מההומור של הקהילה").

תפקיד ראשי בתוכנית הילדים "הפיג'מות" עם בן זוגה מזה שנתיים וחצי, קובי פרג', שם אפילו כתבה פרק אחד ("כולם שם כותבים, אז גם אני ביקשתי"), ומהשבוע גם מגלמת ב"עספור", הדרמה היומית החדשה והמושקעת של של גיא עמיר וחנן סביון שעולה השבוע ב־HOT את דמותה של יולי ברקאי - טורפת הגברים אשר מאמינה כי עם כל הכבוד לאהבה, מה שנשאר בסוף זה רק חשבונות הוויזה ("יולי מדהימה ומתפתחת לאורך העונה, היא גאון מחשבים").

בנוסף לכל הפרויקטים עליהם היא עמלה בו זמנית, ניתן למצוא את הפרידר גם מהדסת להנאתה במסדרונות מכללת רמת גן ("אני ממש תלמידה טובה, תרשום שאני גם חולה על היועצת"), שם היא לומדת פסיכולוגיה ותקשורת. איכשהו היא מוצאת, כאמור, זמן לדחוס גם זוגיות מתוקשרת עם הקומיקאי קובי פרג' ("שבוע סוף"). עם ההספק הזה, פלא שהיא על השער שלנו בפעם החמישית (שלושה לבד, שניים קבוצתיים: "25 הצעירים המצליחים מתחת לגיל 25" וקאסט "בובות") בשלוש השנים האחרונות?

לפרידר כבר נמאס להתנצל על ההצלחה שלה. "למה להתנצל? אני שונאת את כל המתנצלים, הכל בסדר, אפשר להירגע, אפשר לעבוד, לא צריך לעבוד יותר מדי כדי להרוויח את האישור מהחברה".

פרידר על הסרט. כבר לא ילדה (צילום: רפי דלויה)

כשיושבים עם דנה לשיחה, קל מאוד לשכוח כי מדובר בילדה בת 23 (מהשבוע שעבר, תסמסו מזל טוב), שרק סיימה צבא לפני שנתיים וכבר מתהלכת עם תיאבון מקצועי מלחיץ. היא משתמשת בכריזמה ובנטייה לענות על מה שבא לה, בלי קשר למה שנשאלה, וגם על זה היא לא מתכוונת להתנצל.

את הקפיצה אל תוך עולם הבידור עשתה כשהיתה חיילת בת 19. היא יועדה לתפקיד מש"קית חינוך וידיעת הארץ, אבל אז חתמה בסוכנות לוק, שהשיגו לה במהרה תפקיד ראשון בערוץ ניקלודיאון (זה היה בית ספר מדהים, הכי לא מלכודת הדבש של ערוץ הילדים). כדי להגיע לתפקיד שיאפשר לה לשלב את ההנחיה בניקלודיאון עם השירות היא השתמשה בשיטות של התנגדות לא אלימה – היא פשוט התיישבה על הרצפה במשרדה של ראש מדור תרבות, שם שירתו אז גם אגם רודברג ותום אבני, וסירבה לזוז עד שיינתן לה מבוקשה, שנאמר "לא מתפנה, וואלה מה תעשו לי".

בסוף המפקדים נכנעו ואפשרו לטוראית חדורת המוטיבציה לשרת על תקן כוריאוגרפית. "שנה לקח לי עד שהגעתי לזה, בסוף הייתי צריכה לעשות פרזנטציה של הנחיית קריוקי לאדם אחד. כמו מפגרת עמדתי וצעקתי 'ידיים למעלה' ו'יותר חזק, לא שומעים אתכם' מול המפקד, עד שקיבלתי את מה שרציתי".

ככה זה עם דנה, היא מחליטה איך ייראו הדברים, לכם רק נותר להתכוונן לפי רצונותיה – שבמקרה שלנו כללו את גרירתי המיידית למאפייה טרנדית בנווה צדק.

"יש פה נימה של שיפוטיות", הודיעה כאשר ניסיתי לברר אם היא טאלנט. "טאאלנט!" היא שוב צווחת אל מול עיניהם ההמומות של שאר דרי המאפייה, "אני שונאת את ההגדרה הזו!. טאלנט זה מי שלא החליט מה הוא".

אבל את כזו, כולכם קצת שחקנים, קצת בדרנים, קצת רקדנים. קצת שרים, היום אפשר להתמקד בדבר אחד?

"כן, אפשר, מי שרוצה - תפאדל, בכיף! אם מישהו רוצה לעשות את זה בכמה זירות, למה לא, הכל בסדר, אני הרי לא הולכת להוציא דיסק. שנית, יש משהו נורא אפל בצמצום אפשרויות. אנחנו במדינת ישראל, חביבי, אני צריכה לממן לעצמי את שיעורי המשחק, את הלימודים, את הרכב, וביום מן הימים אני רוצה לגור לבד. אתה עובד בכמה זירות כי אתה חייב".

אז מה את כן?

"שונאת להגדיר את עצמי", היא פוסקת ומסבירה מדוע היא לא טאלנט ולא כוכבת, "בדיוק כמו שאני לא עומדת להוציא דיסק כי שרתי כמה שירים ב'תמיד אותו חלום'. אני גם לא קמה בבוקר ומצפה שכשאני הולכת לעשות סידורים יפרסו לי שטיח אדום, לא מצפה שיתייחסו אליי בתור משהו מיוחד".

אבל אנשים מתייחסים אלייך כאל כוכבת, תרצי או לא.

"אנשים מצפים ממני שאני אתייחס אליהם, שאקלוט אותם. אם אני רואה איזה ילד שמזהה אותי, אז זה בסדר, אבל לפעמים אני לא רואה, ויש אנשים שנעלבים מזה. מצפים שאני אהיה עמך ואני לא".

מה הציפיות מעמך?

"כל הזמן מורידים אותך לקרקע, רוצים שתהיה בגובה העיניים, רוצים לגעת, ללטף, להצטלם תמונה אחת עם הילד, אחת עם ההורים, אחת שלא יצאה טוב וצריך לצלם שוב ואחת גם לבד, שיהיה. זה מטריף. מחפשים פה את תרבות ה'אחשלו', כולם רוצים לגעת".

סלבריטאות, את דעתי המקצועית על הקוקו בלוף שלה.

מטופש.

"רוצה לדעת מה זה מטופש? שהייתי בצילומים ומישהו גזר לי את השיער לא ישר".

יופי, אפשר לחזור לנושא שלנו?

"כן", היא מבחינה לפתע ברביב דרוקר שהשתעשע עם בנו הקטן המחופש לדבורה ופוסקת, "איזה גוזל. מסכנים הילדים בקור הזה של פורים, אם הייתי בבית ספר הייתי שמה זין ובאה עם מעיל ופליז", היא מודיעה באקט של מודל לחיקוי, מדליקה סיגריה ומתחילה לתחקר אותי על הניסיון הטלוויזיוני שלי.

בא לך שנחזור לראיין אותך?

"כן. וואי, אתה יודע, אני פעם ידעתי לעשות לב, כשעבדתי בארומה", היא מספרת בחיוך מסנוור ומצביעה על כוס הקפה שלנו, "עבדתי באלפי עבודות זמניות, נראה לי ששברתי שיא בעבודות זמניות", היא מודיעה ומרימה את הטון כאילו הברקת המאה בלשונה, "אני שרלילה של עבודות זמניות!!". היא מנסחת בנימוס אנגלי ומצליחה להמם גם את האשה המבוגרת שישבה מאחוריה והסתובבה פעורת עיניים.

פרידר ב"פיג'מות" עם החבר קובי פרג' (צילום: אבי ולדמן)

לאחר שהיא פורסת בפני את הרזומה העשיר שלה בעבודות זמניות (שומרת במגלשות, טלפנית, עוזרת מאמן בקייטנה, ליצנית ועוד), היא מתפנה להסביר את הטורט המקצועי שפקד אותה בגיל ההתבגרות."רציתי להיות עצמאית, זה לא שאני באה מאיזה סיפור עוני או משפחה קשת יום", היא מסייגת, "גם ההורים ידעו לשים גבולות ולא לתת לי כל מה שרציתי. בגיל 14 החלטתי שאני רוצה להיות עצמאית לחלוטין ויצאתי לדרך".

ממש עצמאית, את הכי גרה עם ההורים.

"לא, זה כבר לא ככה, אני חצי מהזמן עם ההורים בראשון לציון וחצי מהזמן אצל קובי בתל אביב", היא מסבירה ומוסיפה, "שיואו, כבר אין לי בגדים בתל אביב ואני מתעצלת לנסוע לראשון להביא".

תגידי, תמיד רצית להיות בשואו ביזנס?

"תמיד, אבל לא ידעתי איך לתקוף את זה. חיכיתי. מגיל קטן היה לי את העניין הזה, כל דבר בעיתו, לא לקפוץ יותר מדי מהר למים, לא לקחת באיזי, לדעת להיות מאוד מדויקת בטיימינג של הדברים. אם עכשיו היית אומר לי לעשות פריים טיים בערוץ 2, בחיים לא, רק בעוד חמש שנים. למרות שזה נשמע מפתה".

אפרופו פריים טיים: את קורעת מצחוק, מה הסיכוי שנראה אותך משתפת פעולה עם הבויפרנד, קובי פרג', ב"שבוע סוף"?

"די, זה הכי מעל לפופיק, זה כמו לבקש מתלמידת חטיבת ביניים לעשות בגרות. בגדול זו תוכנית מדהימה, עוד לא עשו כזאת בארץ, נקרעתי מצחוק. טוב נו, בעצם אני לא ממש אובייקטיבית".

מה עוד לא עשו את זה בארץ? הכי עשו.

"מה, את הקטע עם הבמות? עוד לא עשו, זו תוכנית מעולה וקורעת. עבור נושא".

בינינו, היו הצעות שאמרת להן לא?

"לא הגיעו כאלה, ההצעות שמגיעות הן במידות שלי. בינתיים, תודה לאל, לא עשיתי טעויות ולא הצטערתי על שום דבר שכן עשיתי. אני לא רוצה להגיע ליום שאצטער, יש רגעים שצריך לדעת לסלוח לעצמך, לשחרר".

קורעת מצחוק. פרידר (צילום: אלכס ליפקין)

במי את מקנאה?

"וואי, יש הרבה...".

יאללה, תני שמות.

"רגע, לפני כן אני חייבת להגיד ש...", היא פוצחת בסשן הסברים מתיש, בסיומו היא כמובן לא משחררת ולו שם אחד.

נו, הרגת אותי. את מוכנה לתת שם?

"טוב, תקשיב: נבחנתי למשל לתפקיד ב'איים אבודים' ובסוף נתנו אותו ליובל שרף המדהימה. בה קצת קינאתי. בעצם לא קינאתי, רק היתה לי צביטה בלב".

וואי, את נשמעת נורא מבוגרת.

"אני צרודה".

לא, את פוליטיקאית, מדברת בסיסמאות.

"אני לא סיסטמטית!".

לא סיסטמטית, סיסמאות.

"אה. אז אני לא פתגמיסטית, בכלל לא, זה נורא מעליב מה שאתה אומר".

את פוליטיקאית באיך שאת מתראיינת. נזהרת לא לפגוע.

"האנשים פה כל הזמן מורידים אותך לקרקע ורוצים שתהיה בגובה העיניים. רוצים לגעת, ללטף, להצטלם תמונה אחת עם הילד, אחת עם ההורים, אחת שלא יצאה טוב וצריך לצלם שוב ואחת גם לבד, שיהיה. זה מטריף. מחפשים פה את תרבות ה'אחשלו', כולם רוצים לגעת".

• רוצים לשמוע עוד על הקריירה הנוסקת של דנה פרידר, על הזוגיות עם קובי פרג' ודעתה על גיוס לצבא? הכל בגיליון פנאי פלוס החדש.