כל מי שמדבר על ירושלים, יודע שעצם הדיבור עליה הוא הצתה של תבערה כלשהי. לכן לא רק להזיז אבן בירושלים, אלא אפילו לכתוב עליה צריך בזהירות.
השתלטנו על ירושלים מאהבה, את זה אסור לשכוח. אבל אהבה היא עיוורת – ומאז יוני 1967 אנחנו עיוורים. עיוורים לפחות לעובדה שחצי ירושלים היא עיר ערבית. אישית, לא הייתי ממשיך לחיות בירושלים אלמלא חציה היה ערבי. אני אוהב את העיר הערבית אהבת נפש. ירושלים הערבית היא העיר שאני הכי אוהב בעולם.
מי שעמד על דעתו לפני מלחמת ששת הימים, יודע שירושלים הערבית היתה רחוקה כמו הירח. לא פיללנו שנדרוך בה אי פעם. והנה התחולל הנס – ולא ידענו
את נפשנו.
עד היום, כשאני מגיע למזרח ירושלים לפחות פעמיים בשבוע – אם לעיר העתיקה או לעיר המזרחית שמחוץ לחומות, היא נראית בל תיאמן. היא הלבאנט, היא ערב, היא העולם הגדול - ובמרחק הליכה מביתי. מעין דמשק, מעין עמאן, מעין בגדד - כיף גדול. זו עיר בלתי נדלית באתריה ובמסתריה. זו העיר המסתורית ביותר בעולם. אני אוהב לשוטט בה, לאכול בה, להיטמע בהמונה. זו עיר ערבית מסבירת פנים, מכניסת אורחים על פי רוב. כשאין מהומות, היא עיר מאלף לילה ולילה.
אבל יש לזכור, היא אינה חלק מבירת הנצח של העם היהודי, אלא בירה ערבית. חיה בה אוכלוסיה ערבית, שהעיר הזו מתנהלת ונראית בצלמם ובדמותם, ועל פי אורחם ורבעם. כל ניסיון שלנו לשנות זאת על ידי מילים או הכרזות הוא עלוב, נבוב, הזוי ומגוחך, שלא לומר הרה אסון.
הפארק הכפוי בסילוואן, ההתנחלות הכוחנית בשייח ג'ראח, הישיבות הדווקאיות ברובע המוסלמי - לא ייהדו את העיר אלא להיפך - יגבירו את נחישותם של הערבים להתנגד לנו, לשמור על הצביון הערבי.
פארקים ארכיאולוגיים בשני חלקי הבירה, ישיבות בעיר העתיקה, מגורי יהודים בשכונות הערביות יתאפשרו רק אחרי שנסכים להתחלק בירושלים שווה בשווה. ההכרה בשאיפות הערביות בירושלים, דתיות ומדיניות, לא תחליש אותנו, אלא תחזק אותנו. היא תוכיח שאנחנו חזקים ומציאותיים, ושפנינו לשלום אמת. את זה ראש העיר לא מבין, וגרוע מכך, ראש הממשלה עוד לא תפס.
כאמור, אנחנו מאוהבים, ומי שמאוהב הוא לא רק עיוור, אלא גם סרבן – מסרב להתחלק באהובתו. אבל מה לעשות שליבה של האהובה הזאת נתון גם לאחר?
