כשהצהיר הנשיא אובמה בתחילת כהונתו על כוונתו לקיים דיאלוג עם איראן כדי לשכנע אותה לעצור את העשרת האורניום היו רק בודדים, תמימים חסרי תקנה או מיתממים שוחרי רעת ישראל, שהאמינו כי לצעד כזה יוכלו להיות תוצאות מעשיות. רבים תמהו איך הופקד גורל העולם בידי מי שלוקה בתמימות כזו, והיו שחשדו באובמה כי בכוונתו לבזבז זמן ולא להיאבק באמת בתעשיית הגרעין האיראנית. גם אותם שתמכו בכך הצדיקו את תמיכתם בתירוץ כי כשיכשלו השיחות תהא בכך הצדקה לסנקציות נגד איראן.
ובינתיים הסתובבו הצנטריפוגות בנתאנז ובקשאן והאיראנים צברו עוד ועוד אורניום מועשר.
כשנואשו בבית הלבן מ"הדיאלוג" והחלו מדברים על סנקציות היה ברור מראש כי סין לא תתמוך ורוסיה תגמגם והסנקציות לא ישתקו את איראן אלא רק יכבידו עליה מעט – גם אז ברור היה לכל מי שרצה לדעת את האמת על איראן כי גם סנקציות כאלו לא יעצרו את האיראנים. ומי שמייחל להפיכה באיראן צריך לזכור כי ראשי האופוזיציה למשטר באיראן היום היו אלו שהתניעו את גלגלי התעשייה הגרעינית שלה, ואין בטחון כל שהוא כי ירצו להפסיקה.
| לברוב: |
|
| המאמץ הדיפלומטי עם איראן לא מוצה / סוכנויות הידיעות |
|
רוסיה מדברת בשני קולות ביחס לאפשרות שתצטרף להחרפת הסנקציות הבינלאומיות על איראן. אחרי שהנשיא מדבדב אמר אמש כי ארצו "לא תחכה לנצח" ותשקול לגבות סנקציות, בא שר החוץ לברוב ואומר כי המהלך הדיפלומטי צריך להימשך |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ובינתיים הסתובבו הצנטריפוגות בנתאנז ובקשאן, והאיראנים צברו עוד ועוד אורניום מועשר.
הבעיה שלנו אינה הנאיביות או האדישות לגורל ישראל של הנשיא אובמה. הבעיה היא האסטרטגיה המוטעית של מנהיגי ישראל.
כבר שנים משננים מנהיגינו באזני העולם אם המנטרה: "איראן היא לא בעיה של ישראל. היא איום על שלום העולם כולו" – ומה הייתה התוצאה של האסטרטגיה המתחכמת הזו? העולם הפנים, הסכים, אבל עתה הוא משיב לנו: "אם זו בעיה של העולם כולו, כדבריכם, אנחנו, העולם, נקבע איך נטפל בבעיה שלנו".
מה הייתה החלופה? איזו אסטרטגיה הייתה יכולה ישראל לבחור, שהייתה מאלצת את העולם לנקוט מדיניות אחרת?
ראשית היה עלינו לחדול מלשנן את הסיסמא "איראן היא בעיה של העולם כולו". ישראל תהיה המטרה הראשונה לנשק גרעיני איראני. הם לא יהססו להשתמש בו גם אם ידעו שהעולם יכה בהם בתגובה בנשק גרעיני אם יעזו לעשות כן. הם לא יירתעו כשם שהמחבל המאבד אינו מהסס ללחוץ על המתג גם כשהוא יודע שישלם בחייו על רצח הנשים והילדים שהוא מתכוון לבצע. כשהמטרה היא "גדולה מהחיים" – ראוי להקריב חיים לטובתה. ומנהיגי איראן כבר הצהירו שלא יהססו להקריב מיליונים כדי להשמיד את ישראל.
כיוון שאנו נהיה המטרה הראשונה, ושיחות, סנקציות או איומים לא ירתיעו את איראן, נותר רק המסלול הצבאי: פעולה צבאית רחבת מימדים שתעכב בשנים ארוכות את יכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני. עדיף היה אילו ארה"ב הייתה מנחיתה מהלומה כזו, או קואליציה מערבית. אבל כל הסימנים מעידים כי אין לארה"ב כל כוונה לצאת ולהלחם באיראן.
לפני מלחמת ששת הימים נשלח אבא אבן לנשיא ארה"ב ג'ונסון לבדוק מה תהיה התגובה האמריקנית לפעולה צבאית ישראלית. הוא חזר ובפיו האיום: "אם ישראל תפעל לבדה - היא תישאר לבדה". הגיעה העת להשמיע באוזני העולם את ההד לאותה אמירה: אם ישראל תיוותר לבדה מול איראן - היא תפעל לבדה.
ואל נשכח: כל העת הזו שהעולם משתעשע ב"הידברות", "סנקציות ממוקדות" והצהרות ריקות מתוכן, כל העת שגם מנהיגינו ממשיכים ללהג על איראן שמדאיגה גם את מדינות ערב – כל יום, כל לילה, סובבות הצנטריפוגות.
רק אנחנו יכולים לעצור אותן.
ח"כ אריה אלדד, האיחוד הלאומי
סדר היום המדיני סובב את השאלה לתקוף או לא לתקוף. אך כאן טמונה המכשלה: אם סוף תקיפה ישראלית צבאית באיראן לא יהיה במחשבה תחילה, מחירה יהיה כבד.
כשמקשיבים להצהרות המתועבות של אחמדינג'אד, להכחשות השואה ולאיומי ההשמדה, הדם רותח והאגרופים מתכווצים. אבל זעם וכעס, גם המוצדקים ביותר, הם מדריכים מסוכנים להחלטות ביטחוניות ודיפלומטיות. דווקא כשהאיום הוא קיומי, את ההחלטות צריך לקבל בקור רוח.
ישראל חייבת במקרה הזה לא לבחון את מידת צדקתה, אלא לאמץ צעדים מדיניים חכמים. מרכיב בחוסן הלאומי הוא היכולת לנהוג באופן מדוד, בריסון ובשיקול דעת, מה שמקרין כוח ועוצמה תחת פאניקה והתלהמות שאין להם כיסוי.
כדי לבחור בדרך הטיפול היעילה ביותר בנסיון האיראני לייצר פצצה גרעינית, עלינו להשיב לשאלה מה נגדיר כהצלחה בטיפול באיום זה, לאן אנחנו רוצים להגיע, ומה יהיו ההשלכות של כל צעד מבחינת ישראל ומבחינת השגת פיתרון ארוך טווח לאיום האיראני.
בניגוד לכור העיראקי שישראל הפציצה בתחילת שנות ה-80, האיראנים מעשירים את האורניום בצנטריפוגות הממוקמות במספר מקומות. מבחינה מבצעית סיכויי ההצלחה מלאים בפעולה נגד יותר ממטרה אחת קטנים ביחס לפעולה שמבצעים בגיחה אחת ממוקדת.
קיומם של מספר אתרים מעיד על כך שהידע המדעי קיים באיראן, וגם אם נשמיד את אתרי ההעשרה, היא תוכל להקים במהרה אתרים חדשים.
יש לקחת בחשבון מה ההשלכות על ישראל של מבצע צבאי, מה תהיה התגובה האיראנית, כמה זמן יימשך המבצע, אילו קורבנות הוא יגבה ואיך תושג בו הכרעה. האם מבצע כזה, ללא גיבוי והסכמה של הקהילה הבינלאומית באמת ישיג את התוצאה המיטבית מבחינת הסרת האיום על ישראל?
דווקא להטלת סנקציות בינלאומיות יש סיכויי הצלחה טובים הרבה יותר במיגור האיום. באיראן מתקיימים שלושה תנאים שהופכים סנקציות כלכליות בינלאומיות לאפקטיביות.
ההרכב הדמוגרפי באיראן: מחצית מאוכלוסייתה אינה פרסית אלא מורכבת מכורסים, אזרים, טורקמנים. לחץ חיצוני לא יביא קבוצות אלו להתאחד תחת השלטון, כי מרכיב הלאומיות וה"אנחנו נגד העולם" לא יפעל עליהן.
שנית, המעמד העירוני הרחב באיראן, שמייחל להפחתת הדיכוי האכזרי של המשטר, שחרור מכפייה דתית וקדמה. היד שהושיטו המדינות המפותחות עודדו את הציבור הרחב הזה לצאת לרחובות אחרי הבחירות, שככל הנראה תוצאותיהן זוייפו, ולמחות. ההתקוממות העממית הרחבה הזאת הוכיחה שאולי המשטר שונא את ישראל, אבל הרחוב האיראני שונא את משטר האייטולות.
הסיבה השלישית שלסנקציות יש סיכוי טוב להצליח, היא מבנה הכלכלה האיראנית: איראן תלויה באופן מוחלט בייצוא נפט ובייבוא תזקיקי נפט. בכלכלה שמתמודדת עם אינפלציה דו ספרתית ושיעור אבטלה גבוה, יש מרכיב רחב של מעורבות ממשלתית במשק ובשירותי רווחה. ללא כסף ממכירת נפט ובלי תזקיקים לדלק ואנרגיה, יתערער המשטר עוד יותר.
הבעיה האיראנית היא בעיה של כל הקהילה הבינלאומית. האידאולוגיה הפונדמנטליסטית והמהפכה האיסלמית שהמשטר האיראני רוצה לייצא לעולם, מאיימת על כל המדינות המפותחות. טווח הטילים שלה מאיים גם על מדינות האיחוד האירופי.
בקהילה הבינלאומית מודעים היטב לסכנת איראן. פעולה ישראלית לא מתואמת, תחבל בסיכוי לפעולה רחבה שתהיה לה אפקטיביות גדולה יותר בהפעלת לחץ ובמניעת התגרענות. ייתכן שפעולה כזו אף תתניע תהליכים עמוקים יותר שישנו את אופי המשטר באיראן.
ח"כ יוחנן פלסנר, קדימה
