יום האשה? ואיפה ליליאן פרץ?

מה הסיפור הישראלי שמציג לנו יום האשה הבינלאומי? כרגיל, הסטטיסטיקות מספרות אותו סיפור בכל שנה, ולפיו הפער בין גברים לנשים מצטמצם בזחילה, אך נותר כל העת בלתי נסבל; אבל יש סיפור משנה בעייתי לא פחות שמספרות הסטטיסטיקות, הוא סיפור ה"אחידות" הנשית בישראל.

קחו למשל את הסטטיסטיקה המסווגת לפי מקצוע שפרסמה הלמ"ס, לפיה יותר נשים הופכות עורכות-דין ויותר נשים מקבלות מקום בסגל הבכיר באוניברסיטאות. גובה השכר ההממוצע של נשים מגיע לכדי כ-65% משכרו הממוצע של גבר.

כעת, נסו לדמיין איך נראות הנשים שמאחורי סיפורים אלה, לעומת איך שנראות הנשים מאחורי סיפורים אחרים, אליהם אין הסטטיסטיקות מגיעות. הסיפורים שמספרות נשים שאינן יהודיות-אשכנזיות-הטרוסקסואליות. כאלה הם למשל הסיפורים שמספרות לנו ליליאן פרץ, דמותה של ליטל מעתוק, אתי עזריאל (יו"ר האגודה השיתופית של נשות מתפרת מצפה-רמון) ועוד רבות כמותן. סיפורן אחר לגמרי. הן אינן הנשים שמאחורי המספרים הללו. הן אלה שמיקומן מאחורי המספרים מבהיר כי סיפור ה"אחידות" הנשית בישראל בעייתי לא פחות מהצגת הפער בין גברים לנשים.

האם יש כלל קבוצה אחת של נשים? האם סטטיסטיקות "נשיות" בישראל רלבנטיות לכלל הנשים בארץ? אף שנשים כקבוצה סובלות מאיכות חיים נמוכה מזו של גברים, קבוצות שונות של נשים בישראל עדיין חיות בה חיים אחרים, בהם "רצפת הבוץ" טובענית במיוחד ו"תקרת הזכוכית" מחוסמת שבעתיים.

בין אלה ברצוני להטות אוזן לסיפורן של נשים מזרחיות, שקולן נטמע בין סיפורי נשים או סיפורי עוני, ואין להן פרק משלהן בתולדות המאבק לשוויון לנשים בארץ. נשים מזרחיות נמצאות באיזור התחתון של סטטיסטיקות אלה. בעוד נתוני הלמ"ס מספרים לנו שאשה בישראל משתכרת בממוצע כ-6,000 שקל בחודש, סיפוריהן של ליליאן פרץ או אתי עזריאל ממקמים את האשה המזרחית כמי שמרוויחה מחצית הסכום, וחרדה לפיטוריה;

בעוד הסטטיסטיקות מדברות על עלייה במספר תלמידות שזוכות לבגרות מלאה, השנתיים הללו מספרות את סיפורן של ילדות מזרחיות בחינוך החרדי הלומדות על בשרן כי בהיותן נחותות רוחנית, הן אינן זכאיות להגנת משרד החינוך על כבודן הבסיסי;

מייצגות את מה שמטומטם

בעוד הלמ"ס מלמדנו ששיעורן הממוצע של נשים בסגל האקדמי הבכיר הוא כ-30%, מחקר המתנגד לשיח האחדותי מספר לנו ששיעורן של המרצות המזרחיות בסגל הבכיר הוא 0.5% בלבד!; בעוד הסטטיסטיקה בנוגע לנשים עורכות-דין מספרת לנו סיפור של רכישת כבוד והערכה נשית, מספרות לנו "המעתוקיות" את סיפור "היחס המיוחד" לו זוכות נשים מזרחיות בלבד: להפוך מקור ללעג, לייצג את מה שמטומטם, "פרחי" ושנוא בחברה הישראלית.

סיפורי-חיים אלה מלמדים כולם על חוויית החיים הדומה-שונה של מי שקיומן כקבוצה מופלית בישראל עדיין מוכחש: נשים מזרחיות. אלה, בדומה לנשים אשכנזיות, מופלות למול גברים בכל אשר ילכו. אלא שבשונה מנשים אשכנזיות, האפליה נגדן אינה מוכרת, אינה מדוברת ובעיקר אינה נחקרת באותה שיטתיות מועילה בה נחקר מעמדן של "נשים בישראל".

האפליה כלפיהן כנשים מוגברת ומאופיינת על-ידי מזרחיותן. הן מתמודדות עם קשיים אחרים מאלו שמדברים עליהם בדרך כלל בהקשר נשי, כמו למשל פגיעה בזכויות של מי שעובדות בעבודות כפיים ובטיפול בילדים; מי שנתפסות כ"לא-יצרניות". זו אפליה שמאפיינת נשים מזרחיות שעובדות בעבודות דחק. הן לא ייהנו משמירה על זכויות סוציאליות בסיסיות, הגנה מפני ניצול במסגרת עבודה פיזית, הבטחת תנאים פיזיים ראויים.

לא רק בבעיית חקיקה מדובר, אלא בעצם השוני של הנושאים שעומדים על הפרק בנוגע לנשים אלה, שסובלות מבעיות מהסוג שמאפיין את מי שמתבוססות על רצפת הבוץ.

גם כשנשים מזרחיות מגיעות לעמדות בכירות, הן מוצאות עצמן לבד שם, גם בין נשים אחרות המצויות לידן: הן חשות שם זרות מפני שרק נשים מזרחיות ספורות זכו לחצות כמותן את תקרת הזכוכית. כיוון שהן באות מרקע תרבותי ומחוויית חיים שונה, זהותן המורכבת, שמכילה בתוכה את שני רכיבי האפליה, הן הנשי והן המזרחי, מעמיסה עליהן נטל כפול של התמודדות יומיומית מול יחסי הכוח המכוננים את החברה הישראלית.

ד"ר יפעת ביטון, "מרכז תמורה למניעת אפליה", ובית-הספר למשפטים במסלול האקדמי של המכללה למנהל