כשבועיים לפני שהחלו להישמע בקול רם ההאשמות נגד יצחק לאור,
האזנתי לשיחה בין משוררות. אחת מהן סיפרה במילים קשות על המצוקה הגדולה שהיא חשה בכל פעם שהיא מדברת אתו על האפשרות לפרסם שירים שלה בכתב העת שהוא עורך, "מטעם". מיד עם פרסום הפרשה היא הצטרפה למקהלת הזלזול של מי שרצו להבהיר כי המתלוננות בדו הכל מליבן, והיא אמרה על אחת מהן: "היא בטח איזה מכוערת שלא מורידה שערות מהרגליים".
לא מדובר באשה טיפשה או רעה במיוחד. היא בסך הכל הפנימה כמו רבות כל כך מאיתנו, את הצורך למצוא חן בעיני בעלי השררה, לשתף פעולה כדי שחלילה לא ייאמר עליהן שהן אגרסיביות, לא נחמדות, לא מספיק נשיות. בדרך הן שוכחות שהישגי מאה שנות הפמיניזם האחרונות באו לנו רק בזכות תמיכה הדדית, קבלה וגם העצמה. בלי ה"סיסטרהוד", אותו גוף ערטילאי שנולד מתוך פרגון של אשה לאשה – אין שום סיכוי שאיזו מהמורה מכל אלה שאנחנו עדיין נדרשות לדלג מעליהן, תסולק.
ההיתקלות בהתנכרות הנלמדת הזו כואבת במיוחד במישור האישי. התרגלתי כבר לצביטה הקטנה בלב בכל פעם שאני מראיינת אשה מעניינת, מוכשרת, מוצלחת ומצליחה שמשרבבת לדבריה את המשפט המתועב "אני לא פמיניסטית".
כשכתבתי נגד ניצול של זונות, היו נשים שכתבו לי שהגברים הם כאלה בגלל פריג'ידיות מכוערות כמוני; כשכתבתי ששוויון צריך להיות גם אינטרס גברי, כתבו לי נשים ואימהות שהן לא יחנכו כך את הבנים שלהם, כדי שלא יהיו מסכנים כמו הבנים שלי (שאין לי), הנשיים וההומואים; כשכתבתי שעידוד האימהוּת בארץ מזויף ודכאני – כתבו לי (נשים, כמובן) שאני מפלצת שאינה מחוברת לנשיות שלה.
היו גם חברות קרובות ששמעתי מפיהן משפטים קשים ומכאיבים, אם העזתי להביע עמדות נחרצות שלא תאמו את עמדת הבעל, החבר או המחזר המתחלף. דברים קשים נאמרו מפיהן גם על נשים אחרות, אם אלה תבעו לעצמן מקום של כוח או פרעו בדרך גלויה ובוטה את סדרי העולם, לפיהם אנחנו צריכות להיות יפות, רזות, נחמדות ולא מעניינות.
זה נשמע ארכאי, אבל כמה פעמים צקצקנו גם אנחנו מול מישהי בזלזול משום שהיא שמנה, או מתלבשת בסגנון גברי, או לא מורידה שערות מהרגליים, או מדברת בקול רם או (ועל כך זכיתי לחטוף חבטות, לא עשר ולא 20 פעם) בוחרת לא ללדת ילדים?
המשפטים הכי נוראיים והכי אנטי נשיים מושמעים כצפוי בדיונים פומביים על פרשות אונס, תקיפה והטרדה מינית. נשים רבות כל כך משתדלות להרחיק מעליהן את הזוועה באמירות כמו: "מי שלא מזמינה את זה, זה לא קורה לה", וברמזים שהתנהגותן של מותקפות היא שהובילה למה שקרה להן, או שבסתר לבן הן רצו את זה ("אני לא מבינה, אם הוא אנס אותה למה היא חזרה לשם למחרת?" או "אחרי 20 שנה היא נזכרת?").
חברה אחת אמרה פעם על נפגעת תקיפה מינית שהרגיזה אותה באיזו מריבה רווית אגו: "מצדי, שיאנסו אותה עשרה גברים". מיותר לציין שהחברה הזו הועברה בינתיים מתפקידה. שוב, לא משום שאני חושבת שהיא רעה או טיפשה, אלא משום שלי אישית אין כוח להתמודד סוג ההתפרסות הזו בפני החברה הגברית, שלאורו חונכו משך דורות על דורות, ושכל כך קשה גם לי להשתחרר ממנו.
ביום האשה הבינלאומי המאה, בו מציינים את המודעות למקום שלנו בעולם הזה, ואת יכולתנו לייצר לעצמנו רשת תמיכה, בואו לא נשכח את הסיסטרהוד. זה לא מועדון שמחייב אותנו להופיע למפגשים פעם בשבוע, לא צריך לשלם דמי חברה. רק לזכור שאנחנו חייבות לפרגן אחת לשנייה, לקבל את הבחירות של נשים בסביבתנו להיות שונות, להאמין להן כשהן מדברות בקול על כאבים שאולי היינו מעדיפות להדחיק.
זאת הדרך היחידה להבטיח שכולנו נקום מהרצפה (כמו שאמרה רבקה ווסט) כדי לא להרשות לאיש להתייחס אלינו כאל שטיח סף.
דפנה לוי, עיתונאית
