"צריך לתת לזכייניות להרוויח!" נשמע לכם מוכר? לא, אל תתבלבלו. אם אתם חושבים שהקריאה הזאת נשמעת מפיהם של מנכ"ל רשת או קשת, או אולי מנכ"ל ערוץ 10, החוששים מהגזירות שיגזור עליהם היו"ר החדש של מועצת הרשות השנייה, אתם טועים ובגדול. הציטטה יוצאת דווקא מפיו של היו"ר הנכנס עצמו, אמנון נדב, בראיון שבו הוא אמור לסמן את היעדים אליהם הוא שואף בעת כהונתו כרגולטור, דהיינו, כנציג הציבור, האמון על שמירת האינטרס הציבורי.
לא בכדי לא יכול המראיין להתאפק כשהוא מוכיח את מרואיינו: "נשמע כאילו אתה החלום המושלם של הזכייניות בתור רגולטור".
תחושת הדֶ-זַ'ה-ווּ שהייתה לי התבררה כצודקת. אכן, הרגולטור החדש התקבל כנראה לעבודה על פי הקריטריונים שלפיהם פעלה קודמתו במשרה. גם היא התראיינה בתפקידה כשופרם של הזכיינים, כשבין השאר הביעה את התנגדותה לחלקים מהחוק, לפיהם על הזכיינים להפיק כמות מסוימת של תוכניות במשבצת הנקראת "סוגה עלית" ולצורך כך לקיים מכרזים פתוחים שעליהם מתחרות חברות הפקה שונות.
צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהציטוטים הראשונים הנשמעים מפיו של היו"ר החדש מכוונים לתקוף דווקא את רשות השידור (שהיא כור מחצבתו והבאר ששתה ממנה מזה שנים רבות). הוא טוען שהיא היא האשמה בכך שעל הרשות השנייה הושמו כללי רגולציה קשים מדי. "ברגע שברשות השידור יתמקדו בשידור הציבורי" טען, "אפשר יהיה להקל ברגולציה ברשות השנייה" ודואג לסייג שאינו מתכוון לשנות את החוק אלא רק לפרש אותו באופן שיתקבל על דעתו). כרגע, הוא טוען "השידור הציבורי זה אנחנו" (דהיינו, ערוץ 2) והכל משום "שרשות השידור השאירה ואקום בנושא השידור הציבורי".
היו"ר החדש של מועצת הרשות השנייה כנראה לא שמע או לא קרא וודאי לא הפנים, שהערוצים עליהם הוא מפקח, אלו שהתרגלנו (לא במקרה) לכנות "הערוצים המסחריים", גם הם ערוצים ציבוריים. ככאלו, הם אמורים לעמוד בכללים של פיקוח ציבורי עליו אחראית "מועצת הרשות השנייה", אותה הוא עומד לנהל.
ההבדל בין הערוץ הציבורי לערוץ 2 ו-10 אמור להיות אופן המימון. את האגרה שהייתה אמורה לעשות את הצופים לבעלי המניות של רשות השידור מחליפה הפרשה מהכנסותיהם של הזכיינית. בין השאר, החוק קובע מכסה של "סוגות עלית" - ביניהן דרמה מקורית, סרטים דוקומנטריים, שאותן יפיקו חברות הפקה, במאים ותסריטאים שיזכו במכרזים.
למרבה הצער, לא עמדו הרגולטורים של הרשות השנייה בכללי החוק. חלק גדול מסדרות הדרמה המקוריות ששודרו בפריים טיים הופקו ללא מכרז ומומנו על ידי קרן פרטית עם אג'נדה משלה, שלא התעקשה ששמה יופיע על המרקע, מאחר שהאג'נדה של הקרן נתפסה כמקובלת על חלק גדול של הציבור, היה בכך משום פתרון אד-הוקי קל לזכיין. יחד עם זאת, הייתה כאן עבירה על החוק שמשמעותה שהצעות של מפיקים אחרים נדחו.
אם קיווינו שהרגולטור החדש יפעל על פי רוח החוק, הרי שהראיון הראשון עמו הבהיר חד משמעית שאין לכך כל סיכוי. יתרה מזו, אמירתו של נדב לפיה "ברגע שברשות השידור יתמקדו בשידור הציבורי אולי אפשר יהיה להקל ברגולציה ברשות השנייה" נודפת ציניות. מאחר שאין מי שמכיר את מצבה הקשה של רשות השידור כמו אמנון נדב מנהל "קול ישראל" במשך 15 שנים, הוא מודע לחלוטין לכך שאם לא יקרה נס, אזלו סיכוייה של רשות השידור לשרוד באופן מכובד.
כיוון שכך, הרגולטור החדש אינו צריך לדאוג. יהיה לו כל הזמן שבעולם לדאוג לרווחיהן של הזכייניות.
פרופ' תמר ליבס, האוניברסיטה העברית
