מי צריך עוד רשת המונית?
עולם האופנה הישראלי כמרקחה, אבל רויטל מדר ממש לא מצפה לפתיחת הסניף הישראלי של חברת H&M. למה? ככה:
ישראלים לא אוהבים לצאת פראיירים. בגלל זה אימצנו לעצמנו כמה וכמה צורות התנהגות בוטות למדי. בגלל זה אנחנו גם מסתכלים תמיד על תג המחיר,
ומחפשים תמיד את הדבר הזול ביותר. פרמטרים אחרים, כמו איכות ועמידות או גזרה מחמיאה, רלוונטיים פחות מבחינת הישראלי הממוצע. אז מה אם האיכות הנמוכה שהולכת יד ביד עם המחיר הזול גוררת אותו לבצע עוד ועוד רכישות, שבסופו של דבר מצטברות למחירו של פריט יקר (אותו אחד שרק פראייר היה קונה, לא אנחנו). שלא כמו הפראייר, הישראלי הממוצע לא מתעניין ברלוונטיות של הרשת. אז מה אם היא מגיעה אלינו באיחור ניכר, הרבה אחרי שיא תהילתה? העיקר שהיא זולה, ואי לכך אנחנו מתרפסים לפניה כאילו היינו אנו גופנו השטיח האדום.
ניסיון העבר מלמד שהישראלי הממוצע ישתה בשקיקה את מה שרשת H&M מבקשת למכור. למרות זאת, עדיין שוכנת בלבי תקווה קטנה שהלקוח הישראלי יפתיע, שאת ההתלהבות שהוא הפגין ביחס להגעתה של גאפ הוא ימתן דווקא ב-11.3, עת יפתח סניף H&M בקניון עזריאלי בתל אביב. אולי יקרה נס ואותו אחד שלא אוהב לצאת פראייר, ובגלל זה מוכן לעשות הכל תמורת חולצה חינם כמו זו שמבטיחים ברשת לחלק ללקוחות הראשונים של החנות, יסרב לעמוד בתור החל מהשעה 5:00 בבוקר (עת יפתח קניון עזריאלי את שעריו). אמן! כפי שהדברים נראים כעת, הסיכויים שהתקווה הזו תתגשם נמוכים מאוד. אחרי הכל, אי אפשר לומר ש-H&M לא יודעת את העבודה. בחברה הזאת יודעים איך לשווק, וממש קשה לדמיין שדווקא הישראלים יהיו הלקוחות שלא יפלו ברשתה חובקת העולם.
אם יש דבר שעלול לעמוד בעוכריה של הרשת בבואה לכבוש את פינתנו הקטנה במזה"ת הרי אלו – במפתיע – המחירים. נכון, ביחס הרשתות הקיימות בארץ
עומדת H&M להציב רף מחירים חדש ונמוך, יש האומרים נמוך בהרבה. עדיין, ההיצע הזול באמת של הרשת מתמקד בפריטי הבייסיק, שמיועדים למי שרוצה להתלבש במובן הפשוט ביותר של המילה. אלה הם הפריטים שמאפשרים לצאת מחנויות הרשת בשקיות עמוסות קניות, כמו שכולנו אוהבים. אבל המחירים הנמוכים האלה אינם מאפיינים את פרטי האופנה של הרשת, שיודעת לגבות מחיר על מה שטרנדי ומבוקש.
יתרה מזאת, הישראלי מכיר את הרשת בעיקר מחופשות, שבמהלכן הרבה יותר קל לבזבז, ובפרט כשמדובר בחופשות באירופה, היכן שהקניות הן חלק כמעט עיקרי מהנאת הטיול. על אותו הלך רוח בזבזני נוסף אלמנט המטבע. האירו הוא מטבע מתעתע: על תווית המחיר מופיע מספר נמוך, לעתים אפילו ספרה בודדה. עבור הישראלי, שרגיל לשלם בשקלים, מדובר באטרקציה.
מכיוון אחר לחלוטין, נראה לי שהגענו למצב של רוויה ברשתות אופנה המוניות מהזן הבינלאומי. לא מזמן זכינו לקבל את פניה של פרנץ' קונקשן, כמו גם את אלה
של גאפ, וגם רשת ברשקה נחתה פה רק בשבוע שעבר. אלה מתווספות לרשימה ענפה של חברות שכבר נמצאות כאן, ושהפכו את המרחב הציבורי שלנו לרווי באופנה. רובה, אגב, לא מספיק מעניינת ורחוקה מלאתגר את הטעם הישראלי. לעומת אלה, דווקא חברת קסטרו המקומית נוקטת לאחרונה בקו פעולה מעניין, עם אמירה עיצובית שמתייחסת לנוף הישראלי במקביל לשאיבה מהטרנדים של העונה ופיתוחם. לא שהכל בקסטרו מושלם, מה גם שהשינוי המדובר נצפה בשתי הקולקציות האחרונות בלבד, אבל אפשר לזהות בחברה ניסיון ליצור משהו מעבר לאופנה נגישה להמונים. יש לקוות שהחברה תחליט להתבדל מהשבדים גם באיכות הפריטים. זה אולי לא יביא לחנויות את הישראלי שלא רוצה להיות פראייר, אבל יצרף ללקוחות קהל חדש, פראיירי יותר, אבל גם נאמן יותר.
הפריטים הטרנדיים לא זולים במיוחד (צילום: סולבה סנדסבו)
