כל מה שצריך זה לקבל החלטה, החלטה שנדמה שהיוצרים נמנעו ממנה בשלבים הראשונים של התסריט, לגבי אופי הסדרה. הפרק הראשון קצת מתעתע, אבל החל מהפרק השני והלאה זה ברור: ''טקסי דרייבר'' היא קומדיה"
בכל פעם שהעסק מתחיל לנסוק, משהו מכריח אותו להישאר על הקרקע. דיאלוגים לא אמינים ולא מלוטשים שמבצבצים פתאום, אינפורמציה שמועברת בצורה מאולצת, סצנות ארוכות מדי או תיזוזים בין מלודרמה עם נגיעות קיטש לקומדית טעויות"
העדר קוהרנטיות היא אמנם האבן הקטנה והמעצבנת שנכנסה לנעל של ''טקסי דרייבר'', אבל כמו שאמרו המורים שלי ביסודי, מסוגלות יש, והרבה. משחק מעולה, רגעים קטנים, ובעיקר קומדיה טובה מצילים אותה מהבוסריות והקלישאה"
ברוב המקרים יותר קשה להביא רעיון מוצלח באמת, מקורי, גרעין של דמויות עם פוטנציאל להחזיק סדרה שלמה, מאשר לגרום להן לדבר באופן שיגרום לצופה לאמץ אותן ולפנות להן זמן איכות טלוויזיוני. "טקסי דרייבר",
שעלתה ב-yes, סובלת מתסמונת הפוכה. הרעיון - שלאגר. הדמויות - ללקק את האצבעות. הקומדיה - בילד אין, רק ללחוץ על הגז ולהאיץ. השחקנים – כל מה שאלוהים חשב עליו כשהוא ברא את הטלוויזיה.
"טקסי דרייבר". תחליטו שזו קומדיה
אבל בכל פעם שהעסק מתחיל לנסוק, משהו מכריח אותו להישאר על הקרקע. דיאלוגים לא אמינים ולא מלוטשים שמבצבצים פתאום, אינפורמציה שמועברת בצורה מאולצת, סצנות ארוכות מדי או תיזוזים בין מלודרמה עם נגיעות קיטש ("אבא תבטיח לי שלא תשחק קלפים יותר") לקומדית טעויות. ממש עושה חשק להגיד לה: ממך, "טקסי דרייבר", הייתי מצפה ליותר.
למזלה ולמזלנו אפשר לסלוח לחמישיה האמיצה של יובל סגל על החיפופים, ואפשר גם ליהנות ממנה. איך? כל מה שצריך זה לקבל החלטה, החלטה שנדמה שהיוצרים נמנעו ממנה בשלבים הראשונים של התסריט, לגבי אופי הסדרה. הפרק הראשון קצת מתעתע, אבל החל מהפרק השני והלאה זה ברור: "טקסי דרייבר" היא קומדיה. עם נגיעות דרמטיות, נכון, אבל הן דווקא הצד הפחות חזק שלה. תסתכלו עליה בתור קומדיה ותראו איך היא הופכת לפאן ברמה גבוהה, מענג ובעיקר מקורי.
"וואלה, טעים לי החרא הזה"
הסיפור עצמו הוא על חמישה חברים, מתוכם ארבעה נהגי מונית, קצת ערסים, באווירת שנות ה-70. אחד מהם אב חד-הורי שמכור למשחקי קלפים (יורם טולדנו);
השני מאוהב באשתו עד כדי כך שהוא מסרב להביא איתה ילדים (דני שטג); השלישי מטייל בין אודישנים וחולם על קריירה בטלוויזיה (דביר בנדק); הרביעי קצת חרדתי אבל סולידי (קובי מרציאנו המעולה). על כולם מפקח יגאל (יובל סגל, שהוא גם יוצר הסדרה), המבוגר האחראי, הג'רי סיינפלד, השפוי של החבורה שמונע מהקאסט כולו להתאשפז בפסיכיאטריה הקרובה.
בית הגידול של "טקסי דרייבר" הוא שכונתי, פריפריאלי, צבעוני, ומשדרג
הרבה קסם לתוך הסדרה. זהו קסמו של האדם הפשוט, נעדר המניפולציות, אלירז שדה סטייל. אותו קסם ש"עספור"
שעלתה השבוע ניסתה ללכוד (ובהרבה מובנים גם הצליחה). גם פה, למרבה הפלא, מחבר בין חברי הנפש חוב כספי שהם חייבים להתלכד כדי להחזיר אותו ולהבטיח את המשך קיומם העממי.
העדר קוהרנטיות היא אמנם האבן הקטנה והמעצבנת שנכנסה לנעל של "טקסי דרייבר", אבל כמו שאמרו המורים שלי ביסודי, מסוגלות יש, והרבה. משחק מעולה, רגעים קטנים, ובעיקר קומדיה טובה מצילים אותה מהבוסריות והקלישאה, ושיתוף הפעולה בין "רשת" ל"yes" מבטיח שיום יבוא וגם צופי ערוץ 2 יוכלו להתרווח מולה, ולהגיד בעגת הסבנטיז: "וואלה, טעים לי החרא הזה".
