הרפורמה החדשה בתכנון ובנייה שממשלת נתניהו מקדמת איננה מתקיימת לבדה ואיננה עומדת בפני עצמה. זהו מרכיב חשוב בסדרה של מהלכים ורפורמות שנועדו להחליש את המגזר הציבורי, לסגת מאחריותה של הממשלה כלפי האזרח ולעודד את המגזר הפרטי למלא את החלל החסר.
מאחורי סדרת המהלכים הללו ובכללם הפרטת הקרקעות, שירותי התעסוקה, התחבורה הציבורית, רפורמה בבריאות הנפש, פגיעה בהתאגדות עובדים - עומדת אידיאולוגיה ברורה המתעלמת מעמדת הגופים המקצועיים ומהתוצאות.
החוק החדש בתכנון ובנייה ממחיש ביתר שאת את הסתירה בין תפיסת העולם האידיאולוגית-פוליטית, לבין העמדה המקצועית-ציבורית. אנו עדים שוב להתעלמות וצופים שוב את התוצאות. אבל יש הבדל אחד בין הרפורמות הקודמות לרפורמה הנוכחית. את התוצאות של רפורמה זו נראה רק בעוד 10, 15 ו-20 שנים. עד אז יהיה קשה להסביר לציבור את העיוותים התכנוניים והעוולות החברתיות והסביבתיות שהיא תיצור.
החוק החדש מחליש את ועדות התכנון המחוזיות ומעביר חלק מסמכויותיהן לוועדות המקומיות, וכך אנו מאבדים את הראייה המרחבית הכוללת, מפסידים את היכולות המקצועיות שיש לוועדות המחוזיות. שינוי זה נעשה ללא חיזוק מקצועי של הוועדות המקומיות וללא פיקוח ובקרה.
כתוצאה מכך יתרחבו הפערים החברתיים בין יישובים עשירים לעניים. עיר כמו תל אביב לא תינזק מהמהלך, כיוון שיש בידה כוח אדם מקצועי ומשאבים לפתח את עצמה בצורה מושכלת וליזום תוכניות בינוי. לעומת זאת, ליישובים עניים אין יכולת ליזום תוכניות פיתוח במקרה הטוב או בנייה פרועה ללא תכנון ורישוי במקרה הרע.
ממש כפי שעמלו על החוק במחשכים ללא משוב ציבורי וללא דיונים פתוחים בשלב הכנתו, כך גם תוכנו. הוא מחזיר אותנו לאחור ומרחיק אותנו מתכנון מערבי מתקדם. בחוק החדש הדיונים המיוחדים סגורים, חשאיים ואין שום אפשרות לתעד אותם. גם זכות הערר של תושבים מצטמצמת. זוהי עמדה הפוכה למגמות בעולם המערבי המעודדות יידוע, שקיפות ושיתוף הציבור בקבלת ההחלטות.
החוק מכיל סתירות פנימיות לא מובנות, משום שאם כוונתו לייעל את התהליכים - לא מובן מדוע נוספו כל כך הרבה (18 במספר) ועדות מיוחדות ומה הקשר שלהן לגופים האחרים. מדוע אין תיאום בין כל 116 הוועדות המקומיות? מדוע יד אחת מחלישה את המגזר הציבורי, מקצצת בסמכויות, מפריטה את הסקרים הסביבתיים ולעומת זאת היד השנייה יוצרת עוד הרבה מאוד תקנים (ללא כיסוי תקציבי) למילוי השורות בוועדות החדשות שנוספו? מדוע לשר הפנים יכולת למנות ולאשר כל כך הרבה תקנים בכל הרמות עד לרמה המקומית? כל הסתירות הללו גם יחד מצויות באותו חוק.
ממשלת אריאל שרון המציאה את הות"ל (ועדה לתשתיות לאומיות), מין כביש עוקף חוק תכנון ובנייה, ובכך הביעה אי אמון במבנה הקיים, מתוך היגיון כי בחוק חדש ואינטגרטיבי יש לשלב את הות"ל במבנה הארגוני החדש. אבל לא זו בלבד שהחוק החדש מייצר עוד הרבה ות"לים קטנים ברמה המחוזית, הוא אף מגמיש עוד יותר את הסמכויות של הגופים השונים וכך יש בו יותר יוצא מן הכלל מאשר כלל.
דוגמא אחת לכך היא האפשרות להגדיל ב-50% את השטח המאושר לבינוי שאושר כבר. דוגמא אחרת היא היכולת לבטל או להתעלם מתוכניות קודמות תוך שנתיים. שר הפנים יכול להכריז על אזורים מיוחדים שיזכו לטיפול תכנוני מיוחד. כל זה איננו מעיד על חוק כוללני וקוהרנטי.
אם ראש הממשלה רוצה באמת לייעל את מערכת התכנון, להאיץ את התהליכים בלי לפגוע
באיכות התכנון ולהימנע מטעויות - יש דברים רבים אחרים שהוא יכול לעשות:
הוא יכול לחזק את הוועדות המקומיות בכוח אדם מקצועי ולא רק בסמכויות.
הוא יכול לגבות את ועדות התכנון המקומיות בגופי תכנון מקצועיים.
הוא יכול לאחד את הוועדה לתשתיות לאומיות עם המועצה הארצית לתכנון ובנייה.
הוא יכול לדאוג להכנת תוכניות מתאר לכל היישובים בישראל.
הוא יכול להרחיב את תסקירי ההשפעה הסביבתית לתחומים חברתיים ולחזק את המרכיבים הבריאותיים.
הוא יכול לחזק ולהגדיל את התקצוב, כוח האדם של לשכות התכנון המחוזיות להגביר את תכיפות המפגשים ודיונים.
והוא יכול להגדיל את השקיפות, היידוע ושיתוף התושבים בתכנון ובקבלת ההחלטות.
השאלה היא, האם הוא רוצה?
- המכללה החברתית-כלכלית
מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
- לכל השיעורים לחצו כאן.
