אני עם שחרחר משופם ולא גבוה? הצחקת אותי
תמי היתה ידידתי הטובה ותמיד שמחתי לחברתה, אבל באותו יום שישי הייתי מלאה ברחמים עצמיים. לא התחשק לי לראות אף אחד, ובטח לא להקשיב לקוראים בקפה ולשאר קוסמים ומכשפות
אני עם שחור שיער ולא גבוה? לי יש משיכה לבחורים גבוהים ובלונדינים. כמו אריק. גיחכתי בקול.
היא התעלמה ממני לחלוטין והמשיכה, "בעוד שש ימים... לא... שבועות או... חודשים... או...."
"שש שבועות או שש חודשים?" לעגתי לה ולעברית הרצוצה שלה. "את לא יכולה להיות יותר ספציפית?" האשה לכסנה אלי מבט. גם באפלה ששררה בחדר הקטן יכולתי לראות את אישוניה הבוערים.
"בעוד שש... שבועות... או חודשים...", חזרה והתרכזה במראות שהתגלו לה בצלחת, "אני רואה אותך", הצביעה עלי וקולה הדהד בחלל האפלולי, "והגבר עם השפם מתחת לחופה!"
פחחח, נחרתי לעברה בבוז. אני מתחתנת עם גבר משופם שחור שיער וגם לא גבוה? עכשיו הצחקת אותי לגמרי!
תמי נברה בקערת המתוקים שלי, הכניסה לפיה טבלית שוקולד מריר ומשכה בזרועי בנסיון לגרד אותי מהרביצה על הספה, "עכשיו את קמה, ואנחנו הולכות ביחד לקוראת בקפה מ ד ה י מ ה!"
תמי היתה ידידתי הטובה ותמיד שמחתי לחברתה, אבל באותו יום שישי הייתי מלאה ברחמים עצמיים. לא התחשק לי לראות אף אחד, ובטח לא להקשיב למגדת עתידות, לקוראים בקפה ולשאר קוסמים ומכשפות. כל מה שרציתי היה לרבוץ על הספה עם ערמות של מתוקים על השולחן, ולדעת שיש גם גלידה במקרר, כדי לשכוח את אריק. בלילה הקודם היתה לנו מריבה נוראית, מי זוכר איך התחילה. צעקתי עליו כמו משוגעת, אמרתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים. גם הוא לא טמן את ידיו בצלחת והטיח בי: "מי את חושבת שאת?!" אף אחד מאיתנו לא התנצל, לא היה פיוס ולא היו חיבוקים ונשיקות כמו תמיד. בסוף כל אחד הלך לדרכו, ואני נותרתי עם לב שבור.
"קוראת בקפה? בחייך, עזבי אותך מהשטויות האלה!"
"מה, את לא מאמינה שיש אנשים עם כוחות?" התפלאה תמי.
"בואי תסבירי לי איזה כוחות יש בבוץ של קפה?"
"בחייך, בחורה אינטליגנטית כמוך, בואי תסבירי לי איזה כוחות יש בבוץ של קפה?" הטחתי בזלזול, "לא חבל לבזבז כסף ואנרגיה על כל הקוסמים והמכשפות שמדברים אל האבנים ואל הרוחות?"
היא משכה את צלחת המתוקים מחיקי והניחה אותה על המדף הגבוה. אולי היא צודקת והיציאה מהבית תשכיח ממני את אריק שהתמכרתי אליו כמו אל סם. אני חייבת להיגמל ממנו, כי מלבד שברון לב, שום תועלת לא תצמח לי מהיחסים איתו. הם כמו נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה. בעיקר למטה.
הכנסתי לתיק את עיתון הנשים שקניתי בבוקר ונסענו אל הקוראת בקפה המדהימה של תמי.
הקוראת בקפה היתה אשה קטנה וצנומה, על ראשה כרכה מטפחת שכיסתה את שיערה, שמלתה הארוכה הגיעה עד לקרסוליה ועיניה היו שחורות ויוקדות, כיאה למכשפה אמיתית. תמי הלכה אחריה ושתיהן נבלעו בקיטון הצר שבו קיבלה את לקוחותיה. אני המתנתי בסלון, הוצאתי את העיתון מהתיק ושקעתי בכתבה על היפהפיה מחולון שבעבר היתה נער צנום. לפתע הרגשתי מישהו מביט בי.
הרמתי את עיניי מהעיתון. נער כבן 15 עמד מולי ונעץ בי את עיניו. התעלמתי ממנו וחזרתי לעיין בכתבה, אבל הוא התקרב, חטף בזריזות את העיתון מידיי ורץ ברחבי הבית כשהוא מפזר מאחוריו את גזרי עיתוני. "היי, מה את עושה?" צעקתי עליו. "תפסיק! אתה שומע? תפסיק!"
אבל הוא צחק צחוק פרוע, חג סביב עצמו וברח לחצר. התפרצתי אל החדר שבו ישבו תמי והקוראת בקפה ודרשתי ממנה בתוקף שתחזיר לי את שווי העיתון, כי בנה המטומטם קרע לי אותו לגזרים.
"מצטערת", אמרה הקוראת בקפה, "אין לי כסף. אם רוצה אני לקרוא בקפה".
לא הועילו כל הסבריי וצעקותיי. "אני רק לקרוא בקפה", חזרה ואמרה.
אחרי הקריאה בקפה היתה תמי במצב רוח מרומם. המכשפה ניבאה לה שבקרוב בחיר ליבה יימצא
וזה לא יהיה סתם מישהו, אלא מישהו שהיא כבר מכירה.
"היא אמרה לך גם שהוא יגיע בעוד שש שבועות או שש חודשים?" סנטתי בה.
"את יכולה לצחוק כמה שאת רוצה", אמרה.
"אה! ואת מאמינה שזה מה שיקרה".
"זה יכול להיות, לא?" אמרה והפנתה אלי פנים שואלות, "ומה היא אמרה לך?"
משכתי בכתפי. "סתם!" הנפתי ידי בזלזול, "הכל שטויות!" לא רק שלא התייחסתי לאף מילה שלה, גם אריק לא יצא לי מהראש.
"אל תשכחי שהבטחת לי שנלך הערב לרקוד!" הזכירה לי. "תתלבשי יפה, ותתאפרי".
שוב התמלאתי ברחמים עצמיים והדמעות ניקוו בעיניי
"לרקוד? איפה?" לא זכרתי שהבטחתי לה דבר כזה. ובכלל לרקוד צריך בשניים. "ועם מי בדיוק נרקוד? זו עם זו? הרי אין לנו בני זוג". שוב התמלאתי ברחמים עצמיים והדמעות ניקוו בעיניי.
"הרי אמרתי לך, במועדון הסטודנטים הכניסה לבנות חינם", אמרה, "ואת, תקחי את עצמך בידיים ותגרדי את הפרצוף המבואס הזה שיושב לך על הפנים! האמיני לי יש עוד בחורים מלבד אריק".
עם "המכבש" שתמי הפעילה עלי, לא נותרה לי ברירה, ובערב התלבשתי והתאפרתי, והלכתי איתה. על רחבת הריקודים נעו הזוגות לקצב המוזיקה. תמי פיזרה לכל עבר את חיוכה המקסים, ולא עבר זמן רב והיא כבר פיזזה על הרחבה. אני התיישבתי על אחד מכסאות הפלסטיק שהיו צמודים אל הקיר והבטתי מסביבי.
"היי, מה את עושה כאן? באת לבד?"
לא האמנתי למראה עיניי. אריק? מה הוא עושה כאן? ליבי צנח. "זה כבר לא עניינך!" את כל כוחותיי אספתי כדי לענות לו. "אתה עוקב אחרי או מה?"
עכשיו היה קרוב אלי וכמעט יכולתי להריח אותו, לנשום את האויר שמסביבו, יכולתי... התפללתי בליבי שלא יתקרב יותר, שלא ייגע בי, כי לא אוכל לעמוד בפניו, שהרי כמו שתמי אמרה, אני מכורה לו כמו לסם, ואם לא אגמל, שוב אטפס איתו על הנדנדה ונעוף פעם למעלה ופעם נצנח למטה, למטה, למטה...
אריק צחק. עוד צעד אחד קטן, וכבר הבל פיו על פניי.
"לך ממני, שלא תעז לגעת בי!" נדחקתי לפינה, והכסא שהיה צמוד אל הקיר התגלגל בחריקה על הרצפה.
"אני רואה שאת זקוקה לעזרה", נשמע מאחורי קול גברי. סובבתי את ראשי אל הקול. באפלולית של מועדון הריקודים הבחנתי בדמותו. לא גבוהה במיוחד, לא נמוכה במיוחד. את פניו קשה היה לי לראות, אך מראהו לא עניין אותי. באותו הרגע הוא היה כמו מלאך שירד בשבילי מן השמיים.
"רוצה לרקוד?" יכולתי רק להנהן. בטני עדיין התהפכה במערבולת של רגשות מהפגישה הבלתי צפויה שלי עם אריק.
הוא אחז בידי ויצאנו אל רחבת הריקודים.
היה לו קול רך ומרגיע וגובהו התאים לגובהי. לא גבוה מדי ולא נמוך מדי. רקדנו כל הערב, ובתוך כל השאון והמלמולים של כלום שהתעופפו באויר, הנחתי את ראשי על כתפו, והוא הדיף ריח של אפטר שייב מתוק ונקיון. והיה לי נוח, ונעים ואני הרגשתי כאילו ירדתי מתוך הקרוסלה הענקית שבה הסתחררתי עם אריק, ולא חשבתי עליו ולא על תמי שנעלמה לי בתוך המועדון.
הריקודים הסתיימו והוא הציע ללוות אותי הביתה. "אני פה עם חברה, ככה שאנחנו הולכות ביחד", אמרתי. "אבל בכל אופן תודה על הערב".
"אוקיי, איך שאת רוצה".
תמי המתינה בפתח המועדון בחוסר סבלנות ובפנים כעוסות. "לאיפה נעלמת? אני מחכה לך כבר שעות!"
לא עניתי לה.
"נו? ספרי לי על הבחור הנחמד שרקדת איתו כל הערב".
"מה, ראית אותי?"
"נו מה, הרי השגחתי עליך כל הערב", צחקה "השוטרת הטובה" תמי. "גם ראיתי שהוא הציל אותך מאריק".
"האמת, הוא הציע ללוות אותי הביתה", אמרתי לה. "אבל נאלצתי לסרב. הרי אני הולכת איתך".
"אוי, את מטומטמת! מי מפספס בחור נחמד כזה?"
"תשמעי... לא עלה בדעתי..." גמגמתי. עיניי בלשו מסביב . ראיתי אותו עומד עדיין על יד הכניסה למועדון, מתחת לפנס. "חכי פה רגע", אמרתי לתמי.
"היי", חייכתי אליו, "אתה עדיין רוצה ללוות אותי הביתה?"
"ברור".
"ואין לך בעיה ללוות גם את החברה שלי? אנחנו גרות אחת ליד השניה".
"אין שום בעיה!" חייך. "ודרך אגב, שמי אורי".
הפנס האיר את פניו. הן היו עגולות, שיערו שחור ושפם קטן התנוסס מתחת לאפו.
נרעדתי. דבריה של הקוראת בקפה הדהדו בראשי.
יותר מ-40 שנה אני והוא נשואים. השיער השחור שלו התדלדל והלבין, השפם נשאר במקומו מתחת לאף. הקמנו משפחה לתפארת, ולנו ילדים ונכדים נהדרים ומקסימים.
ותמי? היא התחתנה עם מישהו מוכר. בלונדיני וגבוה. אריק.
- יוסיפיה פורת היא מחברת הספר "פניצילין ועוד סיפורים"
לפנייה לכתב/ת 
