"את הסמרטוטים האלה אתה לובש בחג?"
למלי גרין, אמא לעשרה, נמאס לריב עם הילדים בענייני בגדים. יום אחד - היא עלתה על השיטה החדשה להפסקת המלחמות. כדאי לנסות את זה בבית
"סוף סוף הגעת לגיל ההתבגרות! ברוכה הבאה למועדון", "תגידי, מה אני עושה עם הבן שלי?" או "איך אפשר להתמודד עם הדרישות של הבנות, שאם לא ממלאים אותן, הן הופכות לחצופות?" הטור האחרון שלי הוליד עשרות תגובות בסגנון למייל שלי.
נושא אחד חזר ועלה כל הזמן: "הבגדים". מתברר שנושא הביגוד הוא אחד הנושאים הבוערים והכאובים ביותר שהורים לילדים בגילאי ההתבגרות מתמודדים מולם. הוא זה שגורם לחיכוכים רבים ומעלה את החוצפה לסדר היום. הוא גורם לילדים להוציא מעצמם את הרוע החוצפני ומאיתנו את הרוע העצבני.
מתווכחת ומתחצפת
"הבת שלי מתלבשת מזעזע, בלי טיפת כבוד עצמי והיא עוד טוענת שלי אין טעם", בכתה לי דורית, אם לילדה בת שש עשרה. "האם אני צריכה להתערב במסע הקניות של הבנות בערב החג? ואולי עדיף לאפשר להן לרכוש את ה'סמרטוטים', כן, את ה'בגדים' שעולים הון והן מכנות אותם 'בגדים יפים ומודרניים' ואילו אני מתפלצת מול הסמרטוט שלנגד עיני, שצריך לשלם עליו כאילו היה תכשיט זהב".
"הבת שלי טוענת שהיא מתביישת בצורת הלבוש שלי. היא רוצה לצאת איתי לקנות בגדים עבורי לחג. זה לא נעים לי. זה מביך אותי. כמובן שאני לא במידה 38 וגם לא 40. מה לעשות? היא מתווכחת ומתחצפת".
למרות שאני משתדלת ומנסה לענות באופן אישי לכל מייל שאני מקבלת, החלטתי לקחת את אוסף המיילים שמדברים על נושא הביגוד בגילאי העשרה ולדון עליו באופן ציבורי. אולי להורים נוספים יש תובנות שיחכימו אותנו? אין ספק שנושא הביגוד יכול למלא שקים של בגדים ולהוציא לנו מהארון שדים אפלים.
"זה מה שקנית?"
הבן הבכור שלי התחיל לפתח חוש שביעי ושמו טעם בבגדים. אם עד היום חשבתי שעיסוק רציני ואובססיבי בביגוד הוא נחלת הבנות בלבד, הרי שטעיתי.
זה לא שהוא מתעסק כל היום בנושא הזה. למזלי, יש לו בראש גם לימודים וחברה, אבל כשהפרטנר יצא איתו לקנות מעיל, הוא חזר עם פריט משונה בצבע עכבר חום-אפור בגזרה שסבא שלי התבייש כבר לעטות על עצמו ולכן זרקנו את המעיל (של הסבא) לפח.
"זה מה שקנית?" השתדלתי להסתיר את הזעזוע, לבלוע את הרוק ולנסות לחייך, כאילו זה מקסים. אבל שאר האחים והאחיות הזדעזעו עוד יותר, לפי העווית שעל פניהם.
"הוא התעקש שהמעיל הזה באופנה", סיפר הפרנטר. "אחרי שחרשתי איתו עשר חנויות, התעייפתי ואמרתי לו: הגענו למקום האחרון. ואז הוא חטף את זה וזהו".
שימי הסתובב מאוּשר. המעיל שלו הוא המילה האחרונה וזה בדיוק מה שחיפש. אין ספק - המילה האחרונה. כולם יחשבו שהוא שלף את זה מהבוידעם של הסבא, שבסוף לא זרקנו את המעיל שאפילו סבא לא היה מוכן ללבוש... כולם יאמרו שכל הכבוד לו. הוא חסך לנו קניית מעיל ותרם לתקציב המשפחתי.
"הוא בחר חליפה מחרידה"
לפני כחודש אחי הצעיר התחתן בשעה טובה ובמזל טוב. שלושת בניי, שבשבועות האחרונים נתנו קפיצת גובה, נותרו ללא חליפות הולמות לחתונה, מה שאמור לשמש אותם בשבתות ובחגים. הכל היה קצר וצר.
"אוקיי, הולכים לקנות חליפה לחתונה ולאחר מכן נאחסן אותה בארון לחג הפסח", הודענו להם ויצאנו לדרך. אנחנו החלטנו באיזו חנות רוכשים את החליפה, וכך גם הודענו להם.
"אנחנו מכירים את בעל החנות. המחירים שלו הם הזולים בשוק ויש לו סחורה אופנתית וטובה". בזמן שהבנים מדדו חליפות, הסתובבתי עם שאר הילדים במרכז המסחרי, כשקיבלתי אס-אמ-אס בהול: "בואי מהר. הוא בחר חליפה מחרידה", על החתום הפרטנר.
בתוך פחות מחמש דקות עמדתי המומה מול יצור זורח כולו - הבן הבכור שלי, עם חיוך מרוח, חנוט בתוך חליפה בצבע אפור זורח, בגזרה שבכלל לא מחמיאה לו ונראית עליו זוועה.
"מה זה הדבר הזה? איך אתה בכלל מציע לו חליפה כזו?" כמעט ורציתי לצרוח על המוכר, בחור צעיר וחסר טעם ואז נפל לי האסימון. סימסתי לפרטנר שעמד חצי מטר ממני: "תגיד לו שהחליפה יפיפייה ומדהימה! תשמע לי, זה יעבוד".
הפרטנר עם סימן שאלה ענק בעיניים, התחיל להחמיא לו ואני הוספתי מחמאות והתלהבתי: "ואוו, איזה טעם! המילה האחרונה. בטח כל החברים שלך ירוצו ויקנו חליפה כזו. לא ראיתי דבר כזה גזעי בחיים שלי".
ופתאום מול העיניים, שימי התחיל להסס. הוא בחן את עצמו בראי עם החליפה שבכלל לא החמיאה לו, לא בצבע ולא בגזרה, לא בבד ולא בשום דבר אחר.
"בעצם, אני לא יודע אם אני לוקח אותה. חכו, אני לא בטוח. אולי זה צעקני מדי. אולי זה לא עומד מספיק יפה". תוך דקות ספורות הוא החליט לוותר עליה ובחר חליפה יפה, אופנתית ו'נורמלית' בכל קנה מידה, בגוון אופנתי שהולם אותו והעיקר - בגזרה נאה שהולמת את מידותיו. לא התלהבנו ולא התרגשנו והוא היה בעננים.
"אז זהו. הבנתי. הבנו. הם רוצים לקנות בגדים שאנחנו לא אוהבים! נקודה. ברגע שאהבנו - הוא לא אהב, כי בראש של המתבגר המצוי, ההורים הם ארכאיים ומיושנים, "לא מבינים באופנה". אצל הילד שלי הרעיון עבד: תאהבו מאוד, אבל מאוד, את הבגדים שהם אוהבים. הם כבר יעשו את שאר העבודה בעבורכם.
ובקשר לבנות, כאן הפתרון פשוט בהרבה. הרי תמיד, אבל תמיד, ולא משנה כמה קניתם "אין להן מה ללבוש", אז מה הבעיה?
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.
