עקרון הרצף? עדיף שנחזיר לילדינו את הילדוּת
הפתרון של לקחת את הילדים אתכם במנשא כל היום יכול להיות פתרון מצוין לאורח החיים המוטרף של הורים היום, אבל הפסיכולוג גיל ונטורה לא קונה אותו - לא במציאות שבה אנחנו חייבים להיאבק יום-יום כדי לשמור להם על הילדוּת
המילניום השני נכנס לתוקף ואשתי נכנסה להריון. שנת 2000 קידמה אותנו בשער דולר מרגיז ובבשורה אחת משמחת: סחבק עומד להיות אבא. נשמות טובות (באמת!) סביבנו קידמו את החדשות בהרבה חיבה ועוגיות מאפה בית, והידידה ההיא, שעכשיו אנחנו כבר לא בקשר איתה, כל הזמן רדפה אחרי ואמרה לי שאני חייב לקנות את הספר ההוא, עם התמונה של ההיא, שסוחבת את הילד שלה על הגב.
געגוע לימים רחוקים
עקרון הרצף קנה לו מעריצים משתי סיבות עיקריות: א. הורים ישראלים הם מתביישים מקצועיים, ורמת האשמה היומיומית שלהם גורמת להם לכפוף בשמחה את ראשם לכל נזיפה אמפתית ומנומקת. ב. לידלוף העלתה גם כמה נקודות נכונות ומצוינות.
המוזיקה העיקרית שעוברת דרך הספר היא שילדים רוצים (כלומר, יש להם נטייה מולדת) ויותר מכך, צריכים, להתלוות להורים במהלך התפקוד ההורי הטבעי וכל הניסיון להפוך את הילד (ואת הילדות) למרכז החוויה ההורית הינו שגוי ואף מזיק.
הורים ישראלים שכרעו תחת העומס, נחשפו לפשטות הרזה והמאושרת של בני שבט היקוואנה, ונוכחו כי בהקשר אחר ובאווירה אחרת אפשר לגדל ילדים כחלק טבעי משגרת החיים, מבלי להנדס סביבם הפקה מתוסבכת שמאדירה את העולל, במקום ללמדו את הדרך אל הבגרות.
קראנו ונאנחנו. משב של געגוע לימים רחוקים ופשוטים ליטף אותנו. ילדים החלו להתלוות לאמהותיהם לקפה, לעבודה, לסידורים, רכוסים חזק במנשאים אינדיאניים מופקעי מחיר. אמריקה. (כלומר, דרום אמריקה). אם מניחים את חצי הציניות בצד, ניתן בהחלט לזהות כאן שאיפה תמה לחזור לאופן הקדום והמולד שבו התכוונה האבולוציה שנגדל את צאצאינו, הרבה לפני שהתרבות הדיגיטלית התערבה וקלקלה.
מי שקרא איזה טור או שניים שלי יודע שעכשיו אני הולך לקלקל את החגיגה. הנה זה בא.
ילדים שזקוקים ל"ילדוּת"
ממש כמו ג'יין לידלוף, אני אוהב את הילדים שלנו וחושש לאופן שבו הם גדלים. הסתכלתי על המציאות שוב ושוב, קדימה ואחורה. מה אומר לכם – התרבות הדיגיטלית כבר כאן, מושרשת עמוק. היא כאן כדי להישאר והיא לא הולכת לוותר.
רבות דובר על ההבדלים העמוקים שקיימים בין גדות הנהר שלאורכם טייל "עקרון הרצף" ובין המולת הרחוב האלקטרוני. אני רוצה לשים אצבע ארוכה על שוני מהותי אחד בין הסיטואציה של בני שבט היקוואנה וזו שלנו: הם לא זקוקים למושג "ילדוּת". אנחנו כן.
תקופת הילדות כפי שאנחנו מכירים אותה הינה המצאה חדשה יחסית בתולדות האנושות, כולה כמה מאות שנים בשטח. אל תבינו אותי לא נכון: ברור שמקדמת דנא התפתחו ילדים עפ"י רצף שלבים גנטי, והם תמיד היו חמודים, מסורבלים ומילמלו "אבא" בערך באותו תזמון. אבל, כל עוד החברה האנושית היתה בלתי מתועשת, דָלַת טכנולוגיות של ייצור המוני ובעיקר נעדרת אמצעי תקשורת המוניים כמו הדפוס, הטלפון והרדיו, לא היה שום צורך שילדים ימתינו עד שיצטרפו לאבא'לה ואימא'לה בעבודות השדה והבית. כל שנדרש היה זוג ידיים פעלתניות, צמד רגליים גמישות ונפש צייתנית. די דומה לסיטואציה שבה חיים... נכון, אותם בני שבט יקוואנה נערצים מאותו ספר עקרוני.
ואז התחילו העניינים להסתבך. ספרים נכתבו, מכונות הומצאו, ידע מדעי הלך ונאסף במהירות ("רנסאנס", זוכרים?). כדי לתפקד כמו גדול, נדרש הגור האנושי לכמה מיומנויות שלקח זמן ממושך להפנים אותן – קריאה, חשבון וכל נגזרותיהם. הגן המודרני ובית הספר נוצרו כדי לסמן אזור גבול ברור – בגרות מול ילדות. לקיחת אחריות על פרנסה ומשפחה, מול פסק זמן מאושר (תרתי משמע) של התחזקות והכנה לטרדות החיים.
בית הספר בפרט, ותקופת הילדות בכלל, שימשו לעוד מטרה נאצלת – הגנה על הילדים מפני היחשפות מוקדמת מדי לעולם הסודות של המבוגרים. בכל פעם שמסה אנושית גדולה נפגשת ומתערבבת, בצד התוצרים המבורכים של הפלורליזם הזה נוצרות באופן בלתי נמנע כמה רעות חולות כגון מלחמות, פשיעה, צביעות, התנהגות מינית חריגה ועוד מיני תופינים. אי לכך ובהתאם לזאת, יש לנו צורך הולך וגובר בכך שהילדים ילכו ויתרחקו מעולמם של המבוגרים בשנות ילדותם, ולא יתערבבו בו.
לפעוטות השבט הנידח יש את הפריבילגיה לא לפגוש במפגני מצוקה אנושית בקנה מידה גדול. הם נודדים על גב הוריהם כי זו דרכם היחידה לצפות בחלקים מדודים ומבוקרים של העולם החיצון, ובמקרה זה יתכן שיש פה תהליך למידה מבורך. הילדים שלנו מקבלים את העולם הישר לפנים בשפע ובגודש רב מדי – נסיעות במכונית, זמזומי סלולרי, טמטמת טלויזיה וכוכב העשורים האחרונים – האינטרנט.
אל תשלו את עצמכם שיתכן בעולם שכזה רצף הרמוני בין ילדות לבגרות. הכנסה מהירה מדי של הילד לעולם המבוגרים אין פירושה ילד נאור מבחינה טכנולוגית ומוכן היטב למילניום השני, אלא ילד שנשללה ממנו הזכות להיות ילד (וכולם עכשיו לרוץ ולקרוא שוב את ספרו של ניל פוסטמן משנות ה-80 – "קץ הילדות").
הייתי שמח להיכנע לצלילים ההרמוניים המפתים ולהבטחות הבנאליות, אבל האמת היא שנכון לנו, ההורים, מאבק לא פשוט. נגזר עלינו להיאבק כמו משוגעים על זכותו של הילד לילדות, על זכותם של עומרי ודנה וליאור ורותם לחוות ילדות שטותית, עתירת משחקי חול ורצופה בבורות מאושרת, עיוורת עד כמה שאפשר למורכבות האנושית המבוגרת. ניסיונות שכאלה נעשים פה ושם בארץ ישראל (הדרך האנתרופוסופית היא סוג אחד של ניסיון כזה), אבל אל תשלו את עצמכם – אנחנו לא נוכל להסתדר לבדנו. כדי לחזור ללכת בשלווה לאורך הנהר הקדמון, נצטרך ללכת ביחד.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לפנייה לכתב/ת 
