אנו חוזים כעת בניצניו הפורחים של משבר חדש ביחסים בין ארה"ב לישראל,
עליו קפצו כל הנשמות הטובות בוושינגטון שחיכו לנו בסיבוב. מי שיעמוד לנו במשבר זה כמו במרבית קודמיו, יהיה איפא"ק,
הלובי היהודי הניצב בסופו של ענין בבסיס המשוואה המוצלחת כל כך שיש לנו עם כל הממשלים האמריקניים לדורותיהם. בשבוע הבא בכנס בוושינגטון הם יחבקו את ביידן והוא אותם. הנשיא ישלח מישהו לפייס. אולי את הילרי קלינטון. ונתניהו יככב.
נתניהו אינו שמיר. הוא פחות בוטה וסרבן, אבל מה לעשות, הרבה פחות אמין. בראש משרד החוץ לעומת זאת, בניגוד אולי לדעה הרווחת, עומד צוות מוביל יעיל ובהיר. דני אילון מצוי ופופולרי בקרב ההנהגה היהודית בארה"ב, כולל הצוותים המובילים בוועידת הנשיאים ובאיפא"ק. ליברמן נוטה לקרוא לדברים בשמם. עד עתה לא הוכיח הממשל האמריקני יותר מדי דבקות בקו פעולה כלשהו מול ישראל, ולהט הגינוי של ההחלטה על "רמת שלמה" מעיד יותר על אובססיה מאשר על מדיניות שקולה.
כאשר יתכנס איפא"ק בוושינגטון, יהיו בידיו חוטים רבים וקריטיים להתוויית המשך הדרך המדינית של ישראל מול ארה"ב, וחשוב לא פחות - מול איראן. כדאי לשם שינוי לשלוח אליהם את שר החוץ בסגנון הזועם - חד, בוטה וקורא לדברים בשמם. בה בעת, הוא עשוי לעמוד בהתחייבויות שיקבל על עצמו. הם מכירים את הדגם מ"פוגי בוטומס", מחלקת המדינה האמריקנית.
שרי החוץ של ישראל נתפסים על פי מסורת שקבע האב המייסד משה שרת, כאנשי הפיוס, הנימוס ובעיקר הפשרה. ראשי ממשלה ששלחו למשרד החוץ את ה"ילד הנורא" והבעייתי של המפלגה, זכו לתקופת חסד של שקט תעשייתי מפתיע: השר שזה מקרוב בא נפעם ממשקל ה"צילינדר" של חליפת השרד. כך עם סילבן שלום שעדיין לא ממש נפרד מתיק החוץ, וכמוהו חישוקאי אחר, דוד לוי, שגילה את נפלאות העולם הדיפלומטי, התאהב ואימץ לו חזות פשרנית וידידותית מאין כמותה. כך למשל התבשמותו מחברו החדש, מזכיר המדינה בייקר אותו כינה "ידידי ג'ים", ששמח על בן ברית קרוב נגד סרבנותו של ראש הממשלה שמיר. אפילו אריק שרון הוריד את הטון כשמצא במשרד החוץ כר נוח לבילוי שקט ומהנה.
ליברמן לא מתרשם ממסורת. באופן מפתיע הוא מגלם את הדגם האמריקני דווקא, של שר חוץ ההולך לפני המחנה בטון בוטה וקשוח. מזכיר המדינה בדגם האמריקני הוא השליח של החדשות הרעות, בלי למצמץ ובלי להתנצל.
כך היו למשל קיסינג'ר וגם בייקר. שלוש מזכירות המדינה האחרונות היו בוטות להפליא. עד לימי אובמה ההזויים, היה זה הנשיא שהקדים ללטף את ישראל ואיחר לייסר אותה.
הפעם היו אלה אלי ישי ואנשיו שסיפקו את ההזדמנות הנוכחית למשבר, במה שנראה בינתיים כטפשות מהדהדת. אבל אילו לא היתה הוועדה מחליטה על "רמת שלמה" בעת ביקורו של ג'ו ביידן, עדיין קיימות ועדות והחלטות לאורך הדרך הארוכה מאד שלפנינו, עליהן ניתן להתנפל בחדווה רבה לא פחות ובעוצמה לא פחותה. נראה שליברמן הוא דווקא האיש הנכון לעמוד מול שרת חוץ קשוחה כמו זו שמספק כעת הממשל האמריקני.
אורן סנדרסון, שם העט של בכיר במשרד החוץ לשעבר, ספרו "מרקובסקי מהעפרונות" עוסק בנעשה מאחורי הקלעים של נציגות ישראלית בארה"ב
