בגלל העירייה: חולמת עקבים, מסתפקת בכפכפים
ברחובותיה המטונפים של ארצנו אפשר רק לחלום על נעליים יפות. כפכפים מצ'וקמקים הם הבחירה הנכונה להתמודדות עם תלאות העיר (כל עיר, הכותבת מתמקדת בתל אביב מטעמי נוחות בלבד)
תוך כדי הרהורים שמתי לב שרגליי מובילות אותי במעלה רחוב דיזנגוף ליעד לא מוכר. באופן תת הכרתי התחלתי לשנן לעצמי בשיטתיות את המימרה
צ'יק צ'ק ג'וק רכשתי לי זוג כפכפים בצבע בטון ונפלטתי שוב לרחוב העמוס. נכנסתי לאחת הסמטאות והחלפתי את נעליי הלאק הורודות בכפכפי הגומי האפרוריות. לא אשקר, באותו רגע נשמתי לרווחה. אצבעותיי התרווחו להן על המשטח הדק והעקב כמו נולד מחדש. בחצי השעה הראשונה הרגשתי כאילו אני מפליגה בתוך כפכפיי לגן עדן עלי אדמות. פתאום הכל נראה כמו חלום, הבניינים נצבעו לבן, מנועי האוטובוסים הושתקו, הנהגים חשבו פעמיים לפני שאיימו לחנוק את הצופר, וניחוח הזיעה המרה הוחלף בניחוח פריחת הסחלב הפרפרני. הסלוגן "למה זה מגיע לי", החרוט במוחי בתאורת ניאון, פסק מלהבהב.
אח שלו, איזה כיף פה! הכל זורם, זורמים, אני זורמת! משם זרמתי לבקר את חברותיי ברחוב אחד העם. התיישבתי על הכורסה בסלון, הבטתי מטה ותהיתי לאן החליקה התחושה הנעימה. מראה כפות רגליי החשופות צרם לי. "גיברת, זה לא חוף הים פה!", אמר קול במוחי, ואני נזכרתי מהי מהותם של כפכפים. כפכפים הם נעליים שהולכים איתם לחוף הים, והסיבה לכך היא חול הים והחום. בדירה רחבת הידיים ברחוב אחד העם לא היה חום ולא חול ים.
מימין: החלום (נעלי לאק ורודות של "החשמל 15") ושברו (כפכפי אצבע של רשת סקופ). צילומים: ניר יפה
ניסיתי להצניע את חוסר הנוחות שלי, וקיוויתי שלפחות בצעדה חזרה הבייתה ישוב אליי אותו תענוג פדיאטרי. אבל הכפכפים כבר לא היו נוחים כלל, ואף נכרכו במאמצי אצבעות להחזיק אותם פן ייפלו מכפות רגליי. שוב נזכרתי מדוע המציאו את הכפכפים: חום וחול ים, חום וחול ים. ברחוב אבן גבירול, בעודי צועדת בנחישות אין קץ ומוחי טרוד במחשבות, הפריע את מנוחתי צליל עז של טרקטור (או שמא היה זה כלי רועש אחר) שחפר במעמקי הכביש. כשאני מעוורת מאבק וחירשת מקידוח הרגשתי משהו מוזר בכפות רגליי. משהו רך, לח וגרגרי. חול! חול באבן גבירול! המדרכה שהייתה שם פעם נהפכה למרחב פרוץ של שיפוצים. מדרכה חלופית להולכי הרגל? פפף, איפה את חיה גיברת? רוצה מדרכה חלופית? קחי מונית.
רחוב אבן גבירול, רחוב ראשי לכל הדעות, עובר בימים אלו שיפוצים נרחבים. לא צריך לגור באזור כדי לשמוע את הקידוחים הסוערים או את קריאותיהם הכעוסות של העובדים, ולא צריך לגור באזור כדי להספיג את השיער בעננת האבק הכבדה. באמת שלא צריך. מספיק לעבור שם לשבריר שנייה כדי לטבול באמבטיית השיפוצים המרעננת שעיריית תל אביב מציעה לתושביה. באותו רגע חצו את המדרכה הרצוצה שלוש בחורות, ובאופן לא מפתיע שלושתן נעלו כפכפים. בניגוד אליי, הן צעדו להן בנונשלנס מוחלט, כמו אדישות לעובדה שכולנו הולכות בתוך אתר בנייה קטן.
החום והנוחות המדומה הם רק תירוץ. תושבי העיר נועלים כפכפים כי הם יודעים שאין לדעת אילו הפתעות מצפות להם ברחוב. הספונג'ה של המסעדה, השלולית של המזגן, המיץ של הזבל מהשקית שנקרעה, הקקי של הכלב ("אני תמיד אוסף רק הפעם שכחתי את השקית באמא שלי"), הפיח השחור, בדלי הסיגריות, העטיפות של המסטיקים והמסטיקים עצמם. בתל אביב המטונפת, בישראל המטונפת, לא שווה להשקיע בנעלי שבת. לא שווה? למעשה זה לגמרי לא אפשרי.
רונה לי שמעון מחרפת נפשה בהפקת אופנה למגזין לאשה שצולמה בשוק הכרמל. הבעיה היא לא השילוב בין בגד הים לבאסטיונרים, אלא בין העקבים לג'יפה של השוק (צילום: ליאור נורדמן)
לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com
רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה
