שם ספרו האחרון של יואל הופמן מבטיח ריבוי: מצבי רוח משתנים, צבעים מתחלפים של רגש, גבהים ועמקים של שמחה או צער. האמת היא שבניגוד חריף לספריו הקודמים, הספר הזה קודר כמו נולד תחת עננה משחירה וכל מאמציו להיפטר ממנה נכשלים.
במקטעים ממוספרים ומנוקדים מכוון המספר (המתקרא כאן בשם הסופר עצמו, יואל הופמן, ומדבר בלשון רבים
| על "מצבי רוח" |
|
| מיומנו של אנרכיסט / אריאנה מלמד |
|
גם ב"מצבי רוח", כמו בספריו הקודמים, יואל הופמן ממשיך לשבור את החיץ הקיים בין הספר לסופר, בין היצירה המתיימרת לברוא עולם לבין העולם עצמו, ועושה זאת כפי שרק הוא יודע |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
"מפני המבוכה" כפי שהוא מסביר בסבלנות לקוראיו) את מבטו לכמה כיוונים של תהייה, פרקים קטנים מחייו, דמויות אהובות ומעט גרוטסקיות, עובדות ביולוגיות זוטות כמו מספר האצבעות בכף יד אחת - זו לא הפעם הראשונה שעולה בספריו התמיהה מדוע דווקא חמש וגם בפעם הזו היא אינה משכנעת בתמימותה - אבל עיקר החקירה ההופמנית נעשית בתחומם המובהק של המוות, הכתיבה והספרות.
גם יומנו של ההוגה הצרפתי, רולאן בארת, עוסק בשני הדברים בה בעת, כלומר הוא מתעד את מצבי רוחו הקודרים, את יגונו, בצד מחשבות על מוות, על כתיבה ועל תוקפה הספרותי של הכתיבה היומנית. בשני המקרים, בשני הספרים השונים זה מזה בז'אנר אך דומים בתנועה הנפשית - הגיבורים הם המחברים עצמם, יואל ורולאן.
הנקיטה בשמות הפרטיים כמעט מביכה בלשון הקירבה שהיא מייצרת ובחרדת השגת-הגבול שהיא מעוררת, ולכן היא נכונה והכרחית: ברומן עלינו לשכוח את הסופר ואנו עושים זאת ללא מאמץ, ואילו כאן מוצגת הכתיבה כאילו אינה משמשת תכלית מובהקת מלבד המאמץ לבטא ולכונן איזה "אני" הנמצא בסכנת דיסאינטגרציה. כאילו הכתיבה אינה אלא תגובת נגד למוות.
לכן צריך הקורא לכנות את המספרים האלו הכותבים בגוף ראשון בשמם, לזכור שהם נושאים את שמות המחברים, שהם יואל הופמן ורולאן בארת, שהוויתם כמו מתחלקת לשניים: "אני", המתיצב מול עצמו ובוחן את עצמו בעין ביקורתית, עויינת במקרים רבים, כאילו היו הוא והסופר שני אובייקטים נפרדים.
הופמן. נולד תחת עננה משחירה (מתוך "מצבי רוח")
גם אם רוגזו של הופמן מופנה בעיקר אל העולם, או ליתר דיוק אל העולם האקדמי והספרותי, ואילו בארת מתרכז בחוסר האונים שלו, הכתיבה משמשת לשניהם מסגרת, מיכל שבתוכו נאגר צערם ומזוכך. "כמה עלובה הספרות", זועם הופמן, אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עינים".
"חוסר האפשרות לתאר את האבל שלי מקורו בכך שאיני הופך אותו להיסטוריה: מועקה מתמשכת פרטית", מייצר בארת. שתי הטענות אינן שונות זו מזו: אף אחד אינו נושא עיניים להסתכל ואין באפשרותי לתאר את אבלי הם שני תחליפים למילה אחת: בדידות.
השאלה אם מצב רוחו הקודר (אותה מנגינת בלוז שיואל הופמן מבטיח לנו שהיא המוזיקה אותה "אנחנו מנסים לכתוב" והיא "תואמת אותנו כמו גיזרי חליפה לאימום חיטים") נובע מהעיסוק ביצירה עצמה, או הוא שמשפיע מלכתחילה על הנושא, היא מסוג השאלות שהמספר והסופר הופמן ידחו מעליהם דחייה גמורה: מה קודם למה, מה מוליד את מה, סיבות ומסובבים, כל אלו הם רק דוגמה אחת לחשיבה העקרה שהם, כלומר אנחנו, כלומר יואל הופמן ברבים, מעקמים את אפם אל מולה.
לא זו בלבד שהופמן מלגלג על החיפוש האובססיבי של האדם המערבי אחרי שרשרת הכרחית והגיונית של מעשים ומשמעויות, הוא גם לא רואה בעין יפה את הצורות הסטנדרטיות של הסיפור. לכן הוא מתנסה בספר בכתיבה שהיא מסוגננת אמנם וערוכה לקריאתו של אחר, אבל בה בעת היא גם תיעוד מוסווה של התרוששות נפשית וספקות.
"אנחנו שואלים את עצמנו מה הטעם בספר הזה או בספרים בכלל", מציין הופמן, ולרגע ולא בפעם הראשונה, מוסט הווילון שמאחוריו נמצא הסופר ומשם הוא מעלה את שאלותיו המטאפיזיות והפיזיות, ולמרבה הדכדוך מתבררת האפשרות שהמשפט, שלכאורה יכול להיקרא כהתגרות בלתי מזיקה, נוסח המקובל על הופמן, הוא לא פחות מזמזם מצוקה, איתות שהרגע הוא קריטי וחייו של מישהו נמצאים אולי בסכנה.
הטלת הספק בחשיבותם של הדברים שמילאו את חייך היא עניין אחד, שאלת טעמם היא כבר עניין אחר לגמרי. דברים המאבדים את טעמם יכולים להצביע על אדם המאבד את כושרו ליהנות מחייו, ומכאן הבלוז, מכאן המוזיקה היגעה, נושאת הצער והכאב.
"הגיבור הראשי בספר הזה הוא האדם. וגיבור המשנה הוא האלוהים. ועל כן הוא (כלומר הספר) כישלון חרוץ מפני שהוא אינו מגיע באמת לא אל זה ולא אל ההוא. אלו נדפס על ניר דק יותר היינו מציעים לקורא לגלגל בו טבק ולעשן אותו. העשן היה כותב את הספר באויר כפי שהוא באמת".
ההצעה של הופמן לקרא לעשן את דפי הספר, מעניינת ככל שתהיה, אינה יותר ממסך עשן המסתיר את השאלה האמיתית שבניסוחה הפרוזאי והבוטה אינה יותר מתהייתו של כל אדם, כל קורא שצער כבד ופתאומי מכסה את ליבו - מה הטעם בכל זה?
כאן מצוי ההבדל בין עמדתם של שני הסופרים; הופמן מהסס. לצד התשוקה להסתלק מכל עניין בעולם הוא מנסה להביע תמיהה וסקרנות שהיו נוכחות הרבה יותר בספריו הקודמים. לצד הדיבור הגלוי מסנטימנטליות, הוא מתאמץ לרסן את הפאתוס שיכול להתגנב אל ביטויי הכאב. הוא מבטא דאבון לב, אבל גם מסווה אותו.
בארת, המתעד את אבלו בעיקבות אירוע מסויים וקטסטרופלי בחייו, מותה של אימו האהובה, גלוי לגמרי בחקירותיו. הוא בוחן את הנוף הנפשי שלו בהעדרה, ומגלה שאובדנה סופג אל תוכו את כל האנרגיות הישנות ומייצר גם הוא סוג של התרוששות.
"לפעמים, משבים של תשוקות (למשל נסיעה לטוניסיה); אולם אלה הן תשוקות של לפני - מיושנות לכאורה; הן מגיעות מגדה אחרת, מארץ אחרת, הארץ של לפני. – היום זוהי ארץ שטוחה, קודרת – כמעט בלי מקורות מים – ועלובה". והוא ממשיך במידה רבה אל השאלה שמציג הופמן בנוגע לכתיבה: "עכשיו עולה בי אט אט הרעיון הרציני (הנואש): איזו משמעות תהיי לחיי מעתה ואילך?"
עבודת האבל ביומן של בארת, והמלנכוליה הסנטימנטלית כפי שהיא מתעצבת בספרו של הופמן, הם שני נסיונות שונים (אך לא לגמרי) להפוך את האבל והמלנכוליה ליצירה שהיא תחליף טעון תשוקה אפשרית לאובייקט האבוד של האהבה. "אני כותב את יגוני פחות ופחות, אך במובן מסויים הוא חזק יותר, עבר למישור הנצח, מאז שאיני כותב אותו עוד".
נחשוב מה שנחשוב על הסיבה, הקשר בין הכתיבה בדבריו של בארת לבין עוצמת היגון או ריסונו הוא הכרחי. הספק שמעלים שני הסופרים בנוגע למעשה הכתיבה ולחשיבותו נפתר תוך כדי הכתיבה עצמה ובסיומה כששני הספרים מונחים בתוך ידנו כתשובה נחרצת.
יואל הופמן, "מצבי רוח", הוצאת כתר; רולאן בארת, "יומן אבל", הוצאת כתר
