האם יש ערך הלכתי לזכות הציבור לדעת?

בשבועות האחרונים נפרשה בעיתונים פרשת אונס מחרידה. היה אפשר לקרא בעיתון מה קבוצה של נערים עשתה לנערה בת 15 ממרכז הארץ, מה הם אמרו לה, מהי ענתה להם, מה היה כתוב לה ביומן, איפה זה קרה, איך, למה, כמה ומתי. עומס הפרטים, שנחשפו בין דפי העיתון, צריך לגרום לכל אחד שהחזיק את העיתון לשאול את עצמו האם זה היה נחוץ.

האם עודף אינפורמציה לא פוגע בנערה, בנו, בילד שלנו ששלחנו הבוקר לבית ספר. האם כל מה שהוא חוקי הוא באמת גם מותר? האם אור השמש הוא תמיד חומר החיטוי הטוב ביותר? אולי לפירסום הזה יש מחיר כבד שיום אחד כולנו נשלם?

הציבור הדתי הוא חלק מאותה מציאות, שמקיפה אותנו בכלי תקשורת הפועלים ללא הרף, מה שמחייב אותו לצאת מדלת אמותיו, ולהתמודד עם המציאות ברמה הציבורית, באופן שלא יעסוק רק באדם הפרטי, אלא יתייחס לדמותה של התקשורת במדינת היהודית על פי התורה.

אחד העוגנים החשובים של כל תנועה הוא ההתמודדות עם סוגיות יסוד ברמת החזון והעיקרון, במענה על שאלות והצבת יעדים לטווח ארוך, בחשיבה על אסטרטגיה ולא רק על פרקטיקה וטקטיקה בתוך התמודדות עם משברים. אולם, הציונות הדתית עוסקת במסגרות רבות ב'כיבוי שריפות', בהתמודדות עם הסוגיות העומדות לפתחה כאן ועכשיו, ולא משמיעה בשורה עקרונית בנושאים מגוונים. התקשורת היא אחד מן הנושאים האלה. פעמים רבות נשמע קולנו במחאה על התנהלות תקשורתית, הטיות של גופי התקשורת הגדולים, הסתרת מידע מסוים והבלטת מידע אחר וכדו', אולם, מהי האלטרנטיבה שאנו מציעים אל מול כל אלו?

בשעה שבעולם האקדמי תחום התקשורת עולה ופורח, תיאוריות וגישות רבות נידונות ונלמדות, כמעט ולא ניתן למצוא דיון תורני ענייני, יסודי ומעמיק בנוגע לדמותה של התקשורת במדינת ישראל.

בגופי התקשורת הציונים דתיים הקיימים היום, נושבת רוח של מתן מענה לציבור מסוים מתוך עמדת מגננה, המביאה ליצירת נישה תקשורתית ותרבותית, שליטה בסוג הפרסומים המוצאים ממנה, והתמקדות סלקטיבית בסגנונות, אופנים ותכנים שלנו, מתוך הנחה ששאר ה'ערוצים' יישארו לציבור הרחב.

לא להסתגרות

וכאן הבעיה הגדולה. אנו, כציבור אשר רואה את עצמו כשליח להבאת הבשורה הרוחנית לעולם, וכבעל אחריות לאומית לעיצוב אורח חיים מוסרי במדינה יהודית, איננו יכולים להרשות לעצמנו אך ורק לעמוד מנגד לתקשורת הכללית, ליצור ערוצי תקשורת משלנו ולהסתגר ב'ארבע אמות' הכל כך נוחות במציאות מורכבת זו, תוך התעלמות מכל מוקדי העיסוק הגדולים של התקשורת בכללותה.

הציונות הדתית אמורה להציב חזון ומענה כולל לשאלת התנהלותה של התקשורת מנקודת

מבט תורנית. מציאות שבה גופי תקשורת, המתנהלים לאור עמדת התורה, יתנו מענה לכלל אזרחי המדינה, מחייבת אחריות ציבורית ובירור מקיף ורציני בשאלות יסוד, היורד גם לעומקם של הנושאים הקשים ביותר. מהו מקומה של הצנזורה במסגרת כזו?

האם יש ערך הלכתי לזכות הציבור לדעת, אם כחלק מחובת 'לא תעמוד על דם רעך', 'וביערת הרע מקרבך' או דרך מסלולים אחרים? מה המקום של איסורי לשון הרע והלבנת פנים אל מול זכות זו? מהי, להלכה ולמעשה, עמדתה של התורה בנוגע לתקשורת במדינה יהודית? דרך בירור החזון העקרוני עלינו לשוב אל השאלות העומדות עכשיו לפתחנו, ומתוכו לגזור את התשובות אליהן.