האם אנו בפתחה של אינתיפאדה שלישית? בינתיים כנראה שלא. אחרי "יום זעם" בירושלים
שלווה גם בהפגנות בעזה,
נראה שהרוחות בשטח נרגעו,
וביהודה ושומרון כלל לא פרצו מהומות. ברשות הפלסטינית, לפחות לעת עתה, איש אינו חפץ בהסלמה
- וגם במשטרה הרגיעו
ואמרו כי מדובר בסך הכל בהפרות סדר ולא בהתקוממות חדשה.
גם כמה מהאישים הבולטים שמילאו תפקידי מפתח עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה,
בדצמבר 1987, מסכימים שאנחנו עדיין רחוקים מהתקוממות נוספת, אבל המצב בהחלט עלול להשתנות, בהתאם להתפתחויות בשטח. כמה הרוגים, למשל, יכולים להוציא את העניינים משליטה. "עד הרגע הזה, לא היה מכשיר הסתה מספיק להתפרקות", אומר תת-אלוף במיל' שלום הררי, שב-1987 היה יועץ לענייני פלסטינים של משרד הביטחון. "הסיבה לכך היא פעילות מאופקת יחסית של משטרת ישראל וההיערכות המעולה שלה, שגרמה לכך שהעימותים נגמרו בפצועים קל בלבד".
רמאללה, 1988 (צילום: לע"מ)
הררי, כיום חבר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, מזכיר כי גם האינתיפאדה הראשונה החלה בהפרות סדר מקומיות, ורק בעקבות הלוויות ההרוגים הראשונים הפכה להתקוממות כוללת. כזה דבר, הוא קובע, עלול לחזור על עצמו גם הפעם. "המבחן הגדול יהיה בתפילות יום השישי בהר הבית", הוא מזהיר.
הררי מבקש להדגיש כי המילה "אינתיפאדה" אינה חד-משמעית, וביטויה עשוי לנוע על הטווח שבין הפגנות ו"אלימות רכה" שאיפיינו את תחילת האינתיפאה - לפיגועים "חמים" שהלכו וגברו בהמשכה, והגיעו לשיאם בטרור המתאבדים של האינתיפאדה השנייה ("אינתיפאדת אל-אקצה")
שפרצה בספטמבר 2000 - "זו נקראת בפי הערבים 'עסכרייה' (צבאית)".
סגן-אלוף במיל' משה מרזוק היה בעבר יועץ לענייני ערבים במפקדת תיאום הפעולות בשטחים, וכיום הוא חוקר בכיר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה עמד בראש אחד הגופים בחיל המודיעין שעסקו בתחום הפלסטיני. הוא דוחה מכל וכל את ההשוואה בין האירועים האחרונים לאף אחת משתי האינתיפאדות.
"לא הייתי מרחיק לכת להשתמש כאן במונח כזה שמזכיר לנו את האינתיפאדה הראשונה, שהתחילה באופן דומה ועממי אך התרחבה למאבק גורף בו השתתפו כל השכבות, ברצועת עזה ובגדה. האינתיפאדה השנייה של פיגועי התופת בירושלים שונה גם לגמרי. כרגע העם הפלסטיני מפולג, ואין כאן אחדות גם בקרב ערביי מזרח ירושלים - שבפרוץ האינתיפאדות הקודמות השביתו את כלל המסחר".
שכם, 1988 (צילום: לע"מ)
מרזוק מזכיר כי התנאים בשטח השתנו לגמרי: "עזה מסוגרת, ובגדה, הרשות הפלסטינית שולטת. מצד שני, ייתכנו מאוד ימי זעם נוספים, דוגמת היום. זה המודל המסתמן, ואני לא מפחית מערכו - שכן הוא יכול לסחוף גם את ערביי ישראל, בדמות גורמים קיצונים שינסו למלאות חלל. כך, כבר עכשיו ראינו ניסיונות להוציא אוטובוסים מהצפון והדרום לירושלים במטרה ללבות את האש".
את מה שיולידו הימים הבאים תולה מרזוק בעיקר בממשלת ישראל וברשויות החוק. "יש כאן סערה, אך אנו נמצאים בשליטה. הימים הבאים קריטיים, והם תלויים לא מעט באופן שבו תנהג ישראל. אנו צריכים להרגיע את השטח, זו המגמה הבריאה ביותר".
עמרם מצנע נכנס לתפקיד אלוף פיקוד המרכז בשנה במאי 1987, כחצי שנה לפני פרוץ האינתיפאדה. "יש סכנה של אינתיפאדה שלישית", הוא אומר, "אך קשה לומר כרגע אם היא תתממש". גם הוא מסביר שהמצב בשטח שונה מזה שהיה אז: "ביהודה ושומרון לפלסטינים יש היום מצב כלכלי לא רע, והאנשים היותר מיושבים, שעובדים, לא יתנו יד לכך אלא רק יתנו מס שפתיים. מנגד, הצעירים שברחובות ירצו להצית את האש בכל הכוח. כך שיש שני כיוונים, ותלוי לאן תנשב הרוח - שכן אינתיפאדה זהו מצב טוטאלי שכל הרחוב, לאורך כל היום, מתפרע, שורף, חוסם ומשתמש באלימות".
גם הוא סבור שהרבה מאוד תלוי בכוחות הביטחון ובממשלה: "אם המשטרה תהיה נחושה בכל מקום כפי שהיא כעת, תחתור למגע ותשאיר את המהומות נחלת הכנופיות בלבד, ומצד שני החזית המדינית תירגע - לא נגיע לאינתיפאדה".
למרות שגם האינתיפאדה הראשונה מולה התמודד החלה בידוי אבנים והצתות, מצנע מסביר ש"היסטוריה לא חוזרת על עצמה", וכי אין כאן ממש דמיון. "אז, הרקע היה מרידה נגד שלטון פתח מפנים ומחוץ, זה סחף את הרחוב כולו למערכה. כיום לפלסטינים ביהודה ושומרון יש מה להפסיד, הם די מנהלים את העניינים. יש להם עבודה, בנייה, מערכות שלטון שפועלות, שיטור פלסטיני ולמעשה 'מיני-מדינה'. השתוללות כזו יכולה לפגוע בכל מה שיש להם, לרסק את השלטון ולהביא עליהם את החמאס".
Read this article in English
