לא ברור עדיין כיצד ישפיע ה"עלבון" האמריקני
המופגן והמנופח בעקבות הכוונה לבנות דירות נוספות בירושלים, על עתידן של שיחות הקירבה בין ישראל לנציגים המתונים כביכול של חלק מערביי ארץ ישראל המערבית.
ברור לכל שאבו-מאזן אינו מייצג את ערביי עזה או הנגב והגליל, וגם שלטונו ביהודה ובשומרון תלוי בנוכחותה של ישראל באזורים אלה. אבל דווקא חולשתו היא בסיס כוחו, והכל מתגייסים למענו: האוסלואידים בישראל (פרס, ביילין ודומיהם והמקהלה התקשורתית המגבירה את קולם), גורמים אנטי ישראלים באירופה וממשל אובמה בארה"ב. וכך, מי שמגלים רפיסות צ'מברלינית מול איראן ומשלימים עם התגרענותה, מצליחים לגלות נחישות מול ישראל.
בנסיבות אלה, שיחות הקירבה שבהן מדובר הופכות למעשה לשיחות הקרבה, הקרבת ישראל - ע"ע גורל צ'כוסלובקיה שנחתך במינכן 1938 - למען הקמתה של מדינה פלסטינית לצדה תחילה ועל חורבותיה בהמשך.
משחק מלים זה עובד אמנם רק בעברית, אבל מהות השיחות ומטרתן אינן אלא תכתיב לישראל שתיאות להיאנס ולהסכים לקביעה מראש של תוצאות המו"מ: צד אחד רשאי להכתיב תנאים ולקבוע עובדות בשטח (הבנייה הערבית ביהודה ובשומרון נמשכת במלוא הקצב) ואילו הצד הישראלי מנוע מלהציב תנאים ולקבוע עובדות. המשמעות כאמור: הכתבה מראש של תוצאות המו"מ. המעט הנדרש מממשלת ישראל שהסכימה להקפאת הבנייה ליהודים, הוא הקפאה מקבילה של הבנייה לערבים, דבר שלמרבה הצער לא נעשה.
טירונותו ועוינותו של ברק חוסיין אובמה שוב העלו את אבו-מאזן על עץ שממנו אינו יכול לרדת, ואף אין לו סיבה לעשות כן. חוסר הניסיון של אובמה במקרה הטוב, וגישתו האנטי ישראלית במקרה הרע, מעודדים את הצד הערבי להקשיח את עמדותיו, בידיעה שאובמה מאמץ עמדות אלו. כמו בעניין הקפאת היהודים ביהודה ובשומרון כך גם בעניין ירושלים: המוסלמי מרמאללה אינו יכול להיות קיצוני פחות מאחיו בוושינגטון. כך הפך ה"עלבון" האמריקני למכשיר להעלאת המחיר שישראל נדרשת לשלם תמורת ה"שלום", שנראה יותר ויותר כאונס קבוצתי בידי מדינות "נורמטיביות". האוזן הישראלית כבר יודעת ש"נורמטיבי" איננו בהכרח בן-טובים החפץ בטוב.
ראשי הממשלות בישראל נופלים בזה אחר זה למלכודת הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב. למרבה הצער, הניסיון המצטבר מוכיח שלמרות תמיכתה בקיום ישראל, הבטחותיה מתגלות שוב ושוב כבלתי אמינות. נסיגות ישראליות המסתמכות עליהן רק מגבירות את התובענות הערבית.
בגין ויתר על סיני מתוך אמונה שהדבר יסייע להציל את יהודה ושומרון. שרון ביצע טיהור אתני אכזרי של יהודים מרצועת עזה בתקווה שהעולם "הנאור" יניח לישראל ויאפשר לה להגן על עצמה ולשמור בידיה את "גושי" (פירורים בלבד) ההתנחלויות. נתניהו הסכים להקפאה ביהודה ובשומרון עם הסכמה אמריקאית שקרית שהבנייה בירושלים תוכל להימשך. כל העסקאות החד-צדדיות התגלו כמפוקפקות, ולנוכח הניסיון, איש אינו אמור להיות מופתע מכך.
לעומתם, ראשי ממשלה בישראל שלא גמגמו, הצליחו לבנות ולחזק את ישראל בכלל ואת ירושלים בפרט. ראש וראשון להם הוא יצחק שמיר, המושמץ כאילו לא עשה דבר, אבל למעשה עמד בלחץ האמריקני הבוטה של ממשל בוש האב, לא בזבז מאמצים על שיחות קירבה והקרבה, וקלט בימי כהונתו כמיליון עולים, בעיקר מברית המועצות לשעבר.
עלייה היא הפתרון האמיתי להבטחת קיומה של ישראל, ולא "שלום". הצעד המשלים שיכול נתניהו לעשות להשלמת פועלו של שמיר, הוא לגייס את כל הכוחות כדי להקל ולזרז את תהליכי הגיור, באופן שכל מי שבחרו לחיות עמנו יוכרו כיהודים, אף אם קשרם לעם היהודי אינו תואם בדיוק את ההלכה.
"הצלחה" בשיחות הקירבה אינה אלא כישלון והמשך מגמת ההידרדרות של ישראל. מבחינה זו, ולמרות הסערה הנוכחית, אולי דווקא רמת שלמה תהיה הפתח להיחלצות מן המיצר שלתוכו נקלעה ישראל, במידה רבה באשמת מנהיגיה מאז 1993.
נתניהו הבהיר השבוע בכנסת באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהבנייה בכל חלקי ירושלים תימשך.
הכרזה זו מהווה צעד חשוב בכיוון הנכון. יש לברכו ולעודדו להמשיך בכך, על אף הלחץ הבוטה של אובמה וקלינטון. נתניהו אמור סוף סוף לגלות מנהיגות, אבל לא כזו המצופה ממנו בתקשורת ובאירופה – בחירה בין "שלום" לבין ש"ס – אלא כזו המגשימה את הציונות, את התקווה להיות עם חופשי בארצנו. במקום להתפתל ולגמגם ולהכפיף את עצמו לשמעון פרס, ראוי שיילך בדרכם הציונית העקבית של יצחק שמיר ובן-ציון נתניהו.
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005
