תעבדו ותשתקו

האוניברסיטה הפתוחה היא היחידה בארץ שבה אין יחסי עבודה קיבוציים. במשך למעלה מ-30 שנות פעילותה, סגל ההוראה שלה היה מועסק בחוזים אישיים ובתנאי העסקה מקפחים הכוללים בין היתר פיטורים מדי סמסטר. בפברואר 2008 החלה התארגנותו של סגל ההוראה באמצעות "כוח לעובדים", והחל מאוקטובר ניהל צוות מטעמם מו"מ עם ההנהלה.

למרות המאבק שניהלו המרצים, ההנהלה סירבה להתחייב לחתימה על הסכם קיבוצי. ההסכם היחיד שהיא הסכימה לשים על השולחן הציע הרעה בתנאים עבור מרבית אנשי הסגל. בעקבות זאת הוכרז באמצע השנה שעברה סכסוך עבודה. ההנהלה עשתה כל מה שיכלה בשביל לשבור את השביתה, אבל לא צלחה. היא אף הביאה למקום עשרות מאבטחים והפכה את כל מרכזי הלימוד ליעדים מבוצרים, וגרמה לכך שארגון העובדים נתפס כלא לגיטימי.

לאחר מאבק, הנהלת האו"פ הסכימה לחתום הסכם קיבוצי מול כוח לעובדים, אך המו"מ נמשך עד היום מאחר שאין הסכמה עדיין על הפרטים הכספיים ועל בטחונות והגבלות שדורשת הההנהלה. אך התוצאה הישירה של השביתה וההישג העקרי שלה, הוא שההנהלה התחייבה לחתום על הסכם קיבוצי מול "כוח לעובדים".

בירוחם ניתן ללמוד ממקרה נוסף: לפני כחצי שנה התארגנו עובדי אקרשטיין בעיר באמצעות "כוח לעובדים", אחרי שלמעלה מ-15 שנה עבדו ללא זכויות וללא התחשבות בוותק. למעשה, הם היו נתונים לשלטון דיקטטורי של הנהלת המפעל. ההנהלה ניסתה לשבור את הוועד אך העובדים ששבתו שוב ושוב בשל ההתנכלויות.

למרות התנגדות המעסיק, הכיר בית המשפט האזורי לענייני עבודה בוועד וחייב גם את ההנהלה לעשות כן. אקרשטיין ניסה לפורר את ההתאגדות באמצעות הפעלת לחץ כלכלי על עובדים חלשים, במטרה שישברו את ההתארגנות. בו בזמן העניק טובות הנאה למפעלים אחרים ברחבי הארץ כדי שלא יתארגנו, כך דיווחו אנשי "כוח לעובדים".

שופטת בית הדין לעבודה בבאר שבע, יהודית גלטנר-הופמן, הורתה להנהלת אקרשטיין להכנס למו"מ עם "כוח לעובדים" כארגון יציג של עובדי המפעל בירוחם, אך ההנהלה סירבה. כאן נכנסה ההסתדרות (בסיוע אקטיבי של ההנהלה) והחליטה להיאבק ב"כוח לעובדים", ולהעביר עובדים ממפעלים אחרים באשדוד ובראש פינה לחסותה, לטענת "כוח לעובדים". כך הפך ארגון העובדים של ההסתדרות ליריב של העובדים עצמם, לדבריהם. העובדים באקרשטיין ירוחם אף פנו לעופר עיני מזכ"ל ההסתדרות וביקשו שיניחו להם לאחר ששבעו מרורים מיחסה של ההסתדרות.

ההסתדרות דווקא לצד המעסיקים

חברת אמיליה שרכשה לאחרונה את חברת הקוסמטיקה קרליין, פיטרה את מאה עובדיה בצורה מכוערת למדי: חלקן זכו לקבל את ההודעה במסרון סלולרי, וחלקן התבשרו על כך באמצעות שליח, זמן קצר לפני כניסת השבת. מאוחר יותר חברת סנו הודיעה שתקלוט את עובדי קרליין, אך עובדי החברה טוענים שההסתדרות לא הגנה עליהם. לא רק שהיא נעלמה ברגע הפיטורים, אלא שעמדה שוב לצד המעסיק. כך "העבירה" את עובדי קרליין לחברת סנו, רק אחרי שפוטרו ונושלו ככל הנראה מקבלת זכויות הוותק שלהם, כשסנו קיבלה עובדים מיומנים למדי במחיר זול.

ההסתדרות הודיעה לאחר מכן שהיא מגנה את הפיטורים, אך בכך רק הכיחה את אוזלת ידה. כיצד אותם עובדים שהיו מאורגנים בהסתדרות לא החלו במאבק נגד הפיטורים ובמקום זאת מצאו את עצמם מועברים למפעל אחר כשהם משוללים לגמרי מזכויותיהם?

כשבוחנים את זכויות העובדים ניתן לראות בנקל שגם אוכלוסיות חזקות כמרצי האוניברסיטה הפתוחה וגם קבוצות מוחלשות, שותפים לאותו מהלך של הידרדרות איכות החיים. אי שמירה על זכויות מהווה גם נסיגה באופי הדמוקרטי של ישראל.

החלק החיובי ביציאת מצרים המודרנית הוא הדוגמא שנותנת תנועת "כוח לעובדים" בפעולתה לשמירה על חופש ההתאגדות ומימוש זכויותיהם. למרות ההתנכלויות הבלתי פוסקות, הארגון כבר מייצג כ-7,000 עובדים.