הדבר האחרון שרצה נתניהו, הוא דיון על עתיד ירושלים עכשיו.
את שיחות הקירבה הוא רצה להקדיש לדיונים פרוצדוראליים שיובילו למו"מ ישיר, שיעסוק קודם כל בענין הגבולות. מטרתו, ככל שניתן להבין, היתה לדחות את שני נושאי הליבה הרגישים ביותר: פליטים וירושלים – למועד רחוק, אולי לאחר כהונתו. פרשיית רמת שלמה הנחיתה את נושא ירושלים על שולחנו של העולם בטרם עת מבחינתו, ואולי טוב שכך.
הרעיון לפתוח במו"מ על הסדר הקבע עם הפלסטינים בנושאים ה"קלים": גבולות וביטחון, ימיו כימי התהליך המדיני בראשית שנות ה-90. בכל פעם הועלה הרעיון מחדש, בכל פעם הוא יצר ענין בקרב מקבלי ההחלטות, ובכל פעם הוא נכשל. מדוע? משום שהסדר הקבע חייב לפתור את כל הנושאים שעל המדוכה, כיוון שהם קשורים זה בזה.
כאשר ידובר בגבולות ובחילופי שטחים, אי אפשר יהיה לפסוח על ירושלים. גבול העתיד בין ישראל ופלסטין יכלול אותה כך או אחרת, ואם יתקיים עליה דיון (שבו הוויתור העיקרי יהיה ישראלי), יהיה זה עניינה של ישראל להבטיח כי נושא הפליטים ייפתר במקביל. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה להסכים לחלוקת ירושלים המזרחית ולהשאיר את נושא הפליטים פתוח למו"מ.
אך המציאות טפחה על פניו של ראש הממשלה, שמנסה כל השנים לדחות את הקץ ולהשאיר את סימני השאלה לעתיד בלתי ידוע.
בניגוד לישראלים רבים שנושאים את שם אחדות ירושלים אבל לא היו מעולם בשכונות הערביות ובמחנות הפליטים של מזרח הבירה, אני מניח שנתניהו מכיר היטב את התמונה. לא שהוא הסתובב במחנה הפליטים שועפט או במחנה קלנדיה, אבל הוא מכיר את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה.
כשהסתיימה מלחמת ששת הימים, האופוריה אחזה (כמעט) בכולם. וממשלת הליכוד הלאומי בראשות לוי אשכול עשתה שטות נוראה שסיבכה את כולנו ב-43 השנים האחרונות. מה היתה השטות? ירושלים המערבית היתה אז עיר של כ-34 קמ"ר. ירושלים המזרחית, ובכלל זה השכונות הערביות, ישבה על שטח של 7(!) קמ"ר. הממשלה החליטה לספח שטח של 70 קמ"ר, מתוך הנחה (שהיא כשלעצמה אינה בלתי הגיונית) שמה שלא עושים בטרם תמו הדי המלחמה, אי אפשר יהיה לעשות אחר כך. כך סופחו לירושלים 28 כפרים, שמעולם לא היו חלק מן השטח המוניציפאלי של העיר המזרחית, והפכו חלק מירושלים ה"מאוחדת".
השטח הזה מעולם לא התמזג באמת עם החלק האחר של ירושלים, ולמותר לומר ששום מדינה בעולם לא הכירה בו כחלק מישראל. העובדה שעד היום אין שום שגרירות בירושלים המערבית נובעת בעיקר מאי נכונותן של מדינות העולם להשלים עם הסיפוח האומלל של יוני 1967.
ישראל הקימה שכונות ישראליות במזרח ירושלים. חלקן מוצלחות יותר, חלקן מוצלחות פחות, ובחלקן גרים פלסטינים שהופכים את רעיון "ייהוד" מזרח העיר לבדיחה. השכונות הללו הפכו כבר לפני עשרות שנים למציאות שאי אפשר להתעלם ממנה ושלא קל יהיה לשנותה.
לכן, כאשר הציעה ארה"ב בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה תוכנית שלום משלה (הפרמטרים של קלינטון מדצמבר 2000 ), היא כללה רעיון פשוט, שלפיו יהיו השכונות והכפרים הערבים תחת שלטון המדינה הפלסטינית, ואילו השכונות הישראליות יהיו תחת שלטון ישראל.
אין ולא יהיה רעיון מוצלח מזה. כך יצטרך להראות גבול העתיד, וישראל תצטרך לפצות את הפלסטינים על השטח מעבר לקו הירוק, שיסופח אליה במזרח ירושלים בהסכמה. כל גרירה של ההסכמה הזו תעלה לנו ביוקר.
ברגע שיהיה הסכם אשר יכלול את פתרון בעיית ירושלים נשתחרר משליטה על יותר מרבע מליון פלסטינים בעיר הבירה שלנו, נוכל להוסיף ולבנות – באישור כל העולם ואשתו – בשכונות העבריות, ובעיקר – נוכל לבנות שכונה חדשה – שכונת השגרירויות, שישכנו את הנציגויות הדיפלומטיות של רוב מדינות העולם, שיעברו מתל-אביב לירושלים לאחר שיכירו סוף סוף בירושלים בירת ישראל לצד אל-קודס בירת פלסטין בחלקה המזרחי של העיר.
אז תודה לרמת שלמה.
