שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מוצר סופי משובח
    השם "גונג'הסופי" אולי קשה לשינון, אבל ראוי בהחלט לתשומת לבכם. מדובר בחלוץ מוזיקלי שנשמע כמו נכדו של אייזק הייז ובנו של טריקי, עם קצת "צלילי העוד" מעל. מולדאבי מרותק

    האלבום הכי מרתק, מאתגר ומעורר ששמעתי בחודשים האחרונים, למורה ליוגה עם עבר לא עשיר בחוגי ההיפ-הופ המחתרתי של החוף המערבי של ארצות הברית. "A Sufi And A Killer" הוא עבודה ראשונה של אמן בשם Sumach Ecks, תחת הכינוי "Gonjasufi". בעבר הוציא אלבומים תחת השם "סומאק", והתארח אצל המוזיקאי המתכנה "פליינג לוטוס". לוטוס הוא שתיווך בינו לבין חברת התקליטים הבריטית המוערכת "WARP", שם חתומים אפקס טווין, אוטקרה וריצ'י האוטין.

     

    גונג'הסופי, שסיפר בראיון ל"פיצ'פורק" שגילה את קול השירה שלו רק בשלוש השנים האחרונות, כתוצאה מטכניקה שפיתח על מנת לשמור את קולו בשעות הוראת היוגה הרצופות, חריג מההכללה המאפיינת את אמני וורפ, כמי שמתמחים במוזיקה אלקטרונית אינטליגנטית ושכלתנית. האינטליגנציה שלו אחרת. לגונג'הסופי יש קול רך וממלמל, שלפעמים מתפלל ולפעמים מחרחר, ואף פעם לא נשמע כזמר "מקצועי".


    גונג'הסופי. נשמע כמו נכדו של אייזק הייז ובנו של טריקי

     

    למרות, וכנראה שדווקא משום כך, הוא ממכר בשונות שלו. הוא מרשה לעצמו לייצר חוויות צליליות לכאורה לא הגיוניות, לכאורה סותרות חוקים. מעט מאוד אמנים הכליאו דאב וגיטרות דיסטורשן כמו שקורה כאן ב-"Suzie Q" עם ריף הגיטרה מ-"I Wanna Be Your Dog " של הסטוג'ס. מעט מאוד מוזיקאים יצרו רוק פסיכדלי עם השפעות יווניות מובהקות כמו ב-"Klouds", קטע שמהדהד ל"ניו יורק אנסמבל" - שלפני ארבעים שנה באמת חיברו חד-פעמית את ילדי הפרחים עם מסורות מהבלקנים.

     

    ב-"Change", גונג'הסופי נשמע כמו נכדו של אייזק הייז ובנו של טריקי, ובחלקים ניכרים מהאלבום הוא מחייה את פסיכדליית החוף המערבי משנות השישים נוסח ג'פרסון איירפליין והסידס. ב"קאובויז אנד אינדיאנז" נשמע כאילו שמנוגנת לאחור הקלטה של "צלילי העוד" שעליה נוספו קולות של מואזין צפון אפריקאי וזמרת ספרדיה. אלו, וכן קולו של גונג'הסופי מועברים דרך אפקט מחספס. מישהו כאן הלך רחוק עם הדמיון. ההקלטות נוצרו בסיוע ארבעה מפיקים שונים, וגונג'הסופי מספר שהשקיע זמן בעיקר במיקסים, אותם עשה בעזרת טכנאי ומפיק שהתלמד אצל מפיק ההיפ-הופ המנוח ג'יי דילה.

     

    התחושה של גילוי שכבות צליליות חדשות בכל האזנה אינה נדירה כשלעצמה. מה שיפה כאן הוא שהרב-שכבתיות הצלילית היא רק אמצעי ההוצאה לפועל של הרב-שכבתיות התרבותית שהזינה את היצירה. הדרך שנעשתה לאורך חודשים מול המחשב חשובה פחות מהתוכן עצמו, שמתיך ביחד פירות של עשרות שנות חיים והתנסות.

     

    יופי מאיים וקודר

    הגעתי לאלבום כמעט במקרה, רק משום ששמו ריתק אותי. היה ברור שלא מדובר באמן שנולד מתוך התרבות הסופית כמו, למשל, נוסראט פאטה עלי חאן הענק המנוח, ומצד שני גם לא באלבום היפ-הופ או דאב שגרתי. בהאזנות ראשונות הוא נשמע לי כיורשם הרוחני גם של "Catch A Fire", האלבום הבינלאומי הראשון של בוב מארלי והווילרז, וגם של "Endtroducing" אלבום הבכורה של דיג'יי שאדו, שברא עולם אפל שלם מדגימות וממניפולציות על הקלטות קיימות.

     

    גם האלבום הזה מלא בקינות משכרות וביופי מאיים וקודר. אבל אם להיות הוגן ומפוכח, אני ממש לא בטוח, למרות ההתלהבות, ש-"A Sufi And A Killer" יסתבר במבחן הזמן כמופתי כמו האלבומים הללו. איני משוכנע שלסומק אקס ישנם ברכת הכישרון המולד והיכולות המוזיקליות הנרכשות שבאמת נחוצים להעמדת מוזיקה על-זמנית, אבל הוא בהחלט מהווה תגבור משמעותי בהווה, ליכולתנו ב-2010 לקרוא ולפענח ולזווג ולחבר מחדש את העבר.

     

    גונג'הסופי הוא סוג של חלוץ, גם אם את מהלך ההבקעה לא יעשה בעצמו. ואולי ההשוואה קצת לא נעימה, אבל בעוד האלבום החדש של הגורילאז מקבל מחמאות מקיר לקיר, שלדעתי מגיעות בעיקר לדיימון אלברן כהוגה ויזם ובעיקר לכוונות ולתפיסה הכללית והרבה פחות לשירים עצמם, הרי שלטעמי דווקא "A Sufi And A Killer" מממש באופן מוצלח יותר את המטרות הרב-סגנוניות, רב-תרבותיות ורב-דוריות של אלברן. לעומת גונג'הסופי, החדש של הגורילאז, שמצטיין רק בחלקו ושבוהק הרבה יותר כלפי חוץ מאשר בתכניו פנימה, נשמע כמו פרויקט פופ כמעט מנוון, כמוצר שעשועים של העשירים והשבעים.

     

    גם ג'ונג'הסופי מחבר את המזרח התיכון שלנו והחוף המערבי של ארצות הברית, דאב ורוק וסול והיפ-הופ ורוק ופסיכדליה, איסלאם וקפיטליזם, ראסטות ופלמנקו וסול ורוק. ואצלו זו גרסת השוליים של תעשיית
    המוזיקה לסקרנות וללקטנות הגלובליים. אין כאן אורחים נעלים, ואין, למרבה הצער, שום התכוונות פופית שהיתה מסייעת לחשיפת האלבום הנהדר הזה. והאנשים שעבדו כאן אכן נטולי כל ברק וסגנון ומודעות אופנתית או תקשורתית נוסח אלברן וצוותו. אבל האלבום הזה, לאוזניי, מכושף, מסעיר, תובעני ומתגמל יותר. אמנם גם חלק משיריו, כמרבית אלו ב"פלסטיק ביץ'" של הגורילאז, מוצלחים יותר כרעיונות מאשר כתוצאות הסופיות. אבל הרעיונות כאן מרחיקי לכת ומטלטלים יותר. ולהבדיל מ"פלסטיק ביץ'", "A Sufi And A Killer" פשוט גדוש ברגעי קסם בלתי מפוענחים. נא לטעום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מוצר סופי משובח"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים