לפעמים אני חושב שעם כל יום שעובר יש סיכוי גבוה יותר שאשתגע. קשה לתאר את כמות המחשבות שעוברות לי בראש בלי לעצור באדום תוך שיחה בפלאפון ומשחק עם הרדיו באותו זמן. אבל מצד שני, קצת יותר משנה עברה מאז התקף החרדה האחרון שחוויתי, ולמרות שקשה לשכוח את ההרגשה הרעה הזו, יש בי אופטימיות זהירה שאולי לעולם לא ארגיש כך שוב.
מה שחיזק את התחושה הזו אצלי הוא שבדיוק לפני כמה ימים דנה סיפרה לי שהתחילה לצאת עם מישהו חדש. אני מתאר לעצמי שבאמת טוב לה איתו, אחרת לא הייתי יודע עליו ואני מקבל את זה לגמרי. לדעתי אין אשה בעולם שמגיע לה יותר ממנה, ושהפעם זה יהיה מישהו שלא יתבלבל עם עצמו וידמיין כל הזמן עולמות אחרים כמוני.
עבר כבר כל כך הרבה זמן מאז שנפרדנו, שהצלחתי להגיע למצב בו כשאני רואה אותה זה כבר לא מביך כמו פעם. לפעמים קשה לי לזכור איך היא באמת. אני מכיר אותה כמו שהיא, אבל לא את ההרגשה עצמה. יש הבדל בין לזכור שניצחת במשהו לבין לזכור איך זה הרגיש באמת באותו הרגע. הפעם אני ממש מבין את ההבדל הזה, למרות שבדרך כלל קל לי להיסחף עם הזכרונות השונים.
יצאתי עם כמה בחורות מאז שנפרדנו, ואפילו חשבתי שעם אחת מהן, יעל, אני על קצה הגשר וסוף סוף עומד לפרוש ידיים וליפול לתוך המים בלי לחשוב פעמיים. אחרי תקופה ארוכה בה בסך הכל מצאתי את עצמי במיטה, ואפילו בארוחות ערב עם בחורות שבאמת נהניתי איתן, זו היתה הרגשה שכבר כמעט הצלחתי ברוב טפשותי לשכוח שקיימת.
בסופו של דבר גם עם יעל זה לא הלך. לשם כך תקום ועדת חקירה בחסות שופט בכיר, שאולי ביום מן הימים מישהו יזרוק גם עליו נעל, לפחות כך קבע בית המשפט העליון שקיים אצלי בין האוזניים.
הגעתי למסקנה שאהבה דומה להתקף חרדה: ברגע שנפתחתי לעולם הזה, לא אוכל לצאת ממנו. כשפתאום מבינים מה זה באמת לאהוב, זה כמו ההרגשה שחווים בצניחה חופשית בפעם הראשונה. ביום בו מתנסים אפילו פעם אחת באלכוהול או סמים קלים או קשים, מגלים משהו חדש, שגם אם אוהבים אותו וגם אם לא, מעכשיו יודעים איך איך הוא מרגיש.
| לא לפחד מהפחד |
|
| כולנו לפעמים נופלים לאותה מלכודת הייאוש / גאל ההיא |
|
שלא כמו זאב שאורב מהצד, רוב בעלי החיים לא הורגלו אבולוציונית להתמודד עם בעיות פילוסופיות/נפשיות כמו הפחד לא למצוא אהבה, או לבכות על אהבה שהתפוגגה, פחד לא להתאהב, לא להשתייך, לא למצוא את ייעודך ביקום הקשוח |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
לעולם התקפי החרדה נחשפתי בראשונה כשהייתי חולה מאוד במחלת הנשיקה. למרות שהרגשתי רע במשך חודשיים אף רופא לא חשב לעשות לי בדיקת דם פשוטה שתגלה אותה. במשך חודשיים ידעתי שאני חולה, ועם הזמן חשבתי שאני משתגע. וכן, זו הרגשה דומה בעוצמתה לזו שחשתי כשהבנתי שאני אוהב מישהי באמת.
אמא יודעת תמיד מה טוב, בגלל זה מינו אותה להיות אחראית עליי כבר מהיום שנולדתי. היא זו שדחפה אותי ללחוץ על הרופאים לעשות את אותה בדיקת דם שגילתה שזו "רק" מחלה שניתן לטפל בה, והיא זו שעזרה לי להתמודד עם העולם החדש שנפתח בפניי כשהתחלתי לאהוב.
כשהכרתי את יעל הרגשתי ניצוץ מוכר מן העבר, רק שהפעם, בניגוד לחרדה, הוא דווקא היה די נעים. ביצעתי בדיקה מהירה במנוע החיפוש הפנימי שלי אחר איזכורים שונים לאותה הרגשה. תוך שניות עלו כמה תוצאות שהזכירו לי מאיפה וכללו את שמה של דנה.
התמודדות עם חרדה כנראה לימדה אותי להדחיק כמה שיותר דברים ולנסות לא לקחת ללב. אולי סתם גדלתי עוד קצת ולמדתי שכמעט הכל עובר בחיים. וכך, כשיעל התחילה להתנהג מוזר, ידעתי שזה כבר לא יילך, ובתוך כמה שעות תירצתי לעצמי כמה הסברים יפים ומקובלים על כל אדם שמנסה להימנע מהתנגשות חזיתית עם המחשבות שלו.
בסך הכל מומחים אומרים שכל אחד מוּעד לחוות התקף חרדה בכל רגע נתון, ממש כמו שהוא עלול, בנסיבות הנכונות, להבין פתאום מה זאת אהבה בשבילו.
רק שבניגוד לאהבה, להתקפי חרדה יש נטייה לגרום לך לחשוב שהם עלולים לחזור בכל רגע. ובניגוד לאהבה, אתה ממש לא רוצה שזה יקרה.
כבר יותר משנה לא חוויתי חרדה אמיתית, למרות שהחשש תמיד קיים בקצה המוח. הכדור שנתנה לי רופאת המשפחה, אותו אחד שנמצא תמיד בארנק למקרה הצורך, כבר התפורר בין כל המטבעות של השקלים. נראה שגם הוא הבין שאפילו מעצמי אני כבר לא צריך לפחד.
