במבט ראשון, אוטובוס הטיולים שיצא מתל-אביב צפונה, נראה כמו כל אוטובוס טיולים רגיל. הילדים ובני הנוער הצטופפו בחלקו האחורי, דיברו, וצחקו בקול רם, ואילו המבוגרים שוחחו בשקט בחלקו הקדמי. רק דבר אחד יכול היה לעורר את סקרנותו של המתבונן המעמיק - "דילוג" על דור שלם: הנוסעים מקדימה היו סבים וסבתות שעלו מברית המועצות, ומאחוריהם ישבו נכדיהם, שאותם הם מגדלים כאן בגפם. חלק גדול של הילדים לא הכיר את הוריו הביולוגים מעולם.
מדובר בפרויקט מיוחד של ארגון סל"ע, שנמשך זה קרוב לארבע שנים. במסגרת המיזם, ניתן סיוע לעולים, שכולל תמיכה כלכלית ונפשית בסבים ובסבתות, שמסיבות שונות משמשים כהורים בפועל לנכדיהם. יתרה מכך, פעמים רבות אותם מבוגרים הם גם הורים שכולים, ששמו את צערם וכאבם האישי בצד, והעדיפו להיות חזקים עבור הנכדים שהתייתמו.
זולפא נחשונוב, בת 61, עלתה עם ארבעת ילדיה מהקווקז לפני כ-20 שנה. לפני כשש שנים נרצחו בתה וחתנה, שנקלעו לחיסול חשבונות בין עבריינים במגרש למכירת כלי רכב משומשים, ונפגעו מרימון. כעבור שנתיים, בעלה נפטר מצער, ומאז היא מגדלת לבדה את נכדתה ספיר, כיום בת שש.
זולפא וספיר נחשונוב. "היא ניצלה בנס מהרימון" (צילום: אבישג שאר-יישוב)
"שמונה שנים חיכינו לה, ולבת שלי היה היריון קשה. כשספיר הייתה בת חודשיים, אמא שלה רצתה לחזור לעבוד כאחות בבית חולים, אז היא ובעלה החליטו לקנות מכונית, ואיבדתי את שניהם", סיפרה זולפא ל-ynet. "במזל הם לא לקחו את ספיר יחד איתם, והיא ניצלה בנס".
נחשונוב סיפרה כי מהיום שספיר התחילה לדבר, היא לא הפסיקה לשאול על אבא ואמא, והפסיכולוג ייעץ להסביר לה שההורים בשמיים: "כשהייתה ממש קטנה, היא ניסתה למצוא את הדרך לשמיים, וכשקצת גדלה היא הבינה יותר. אני חיה בפחד, וכל רגע חייבת לדעת איפה ספיר נמצאת. מהיום שבו החלטתי שאני מגדלת אותה, הפסקתי לחשוב על עצמי. אנחנו אוהבות לקרוא ספרים יחד ולטייל".
ספיר הקטנה קוראת לסבתא-אמא שלה לפעמים "אמא" ולפעמים "סבתא", ובעיקר נראית מאוד קשורה אליה, ומחבקת אותה כל הזמן. "קניתי ספר מיוחד שמיועד להורים, כדי לדעת איך לגדל ילדה קטנה. אני משתדלת לעשות כמיטב יכולתי, אבל זה לא תמיד קל. גם מבחינה כלכלית עם כל התשלומים לבית הספר זה לא פשוט".
מצוקה כלכלית וצמצום משותפים לכל הסבתות והסבים שהגיעו מברית-המועצות
ומגדלים את הנכדים לבדם. כולם הגיעו לארץ בגיל יחסית מבוגר, ולא צברו הון כלכלי. הם גם כבר לא בגיל מתאים לעבוד, כך שכולם מתקיימים מקצבת ביטוח לאומי בלבד.
לפני 15 שנה עלו לארץ מרוסיה שני ילדיה של נדז'דה צ'רקסוב, בת 61, והיא, מורה מצטיינת, החליטה להישאר ולהמשיך בקריירה. לפני כעשר שנים, כשבעלה נפטר בפתאומיות והיא נותרה לבדה, החליטה לעלות ולחיות עם ילדיה. בתה, אז בשנות ה-20 לחייה ואם חד הורית לדוד, כיום בן 14, הכירה בן זוג חדש, ויחד איתו ועם נדז'דה הם עברו לבאר-שבע, שם נולדה סשה הקטנה, כיום בת תשע.
סשה צ'רקסוב. "מחליטות יחד על התקציב הדל" (צילום: אבישג שאר-יישוב)
לפני כשש שנים חשה בתה של נדז'דה ברע באופן פתאומי, הובהלה לבית החולים, ונפטרה מדום לב. "בשלב מאוחר יותר הילדים סיפרו לי שעד שהעזרה הרפואית הגיעה הם ישבו והסתכלו על אמא שלהם מפרפרת בין חיים למוות, וגם כשמד"א ניסו להציל אותה הם עדיין ישבו על הרצפה והסתכלו. למרות שהיו ממש קטנים, הם לא ישכחו את זה לעולם".
כשבתה נפטרה לא היתה לנדז'דה דקה פנויה לשקוע בצער. היא החליטה שהיא לוקחת את הילדים, ומגדלת אותם. גם בית המשפט פסק לטובתה. היא סיפרה את סיפורה, כשמדי פעם דמעות זולגות על לחייה: "אביה של סשה עזב לרוסיה, ומיד הפכתי לאמא של שניהם. אין לנו אף אחד אחר בארץ, ואנחנו חיים יחד ועושים הכל יחד. אפילו לגבי התקציב הדל שלנו (קצבת ביטוח לאומי - י.ב) אנחנו מחליטים יחד".
היא מספרת שכשבתה נפטרה, היה לה קשה מאוד, אך לא נותרה לה ברירה אלא לקחת את עצמה בידיים, ולחשוב איך היא ממשיכה הלאה ומגדלת את הילדים. "הם ילדים מקסימים, שהולכים לחוגים ומשתדלים שלא לאכזב אותי אף פעם. אם הם רואים אותי בוכה הם באים ומחבקים אותי. הם זוכרים הכל, ואנחנו נוסעים לבית הקברות. מבחינה כלכלית זה לא פשוט. אנחנו חוסכים בכל דבר. אם המדינה היתה דואגת לנו קצת יותר, אני בטוחה שהיה לי הרבה יותר קל, והייתי יכולה להעניק יותר. עוד מעט יהיה צריך לשלם הרבה יותר לבית הספר, ואני לא יודעת איך אעשה את זה".
בנו היחיד של לב מורביץ', היום בן 82, נרצח עוד ברוסיה, ועל קברו הוא נשבע לגדל את הבן שהותיר אחריו. הוא הגיע לארץ יחד עם אולג, כיום בן 18 וחצי, לפני יותר מעשור, וכיום מסיים אולג קורס קצינים בחיל האוויר. לב, שנלחם במלחמת
העולם השנייה, מתגאה בנכדו וקורא לו "בני" בשיחה: "הייתי לו גם סבא וגם סבתא, גם אמא וגם אבא. למדתי לבשל ולנקות. אנחנו מאוד קרובים ומדברים על הכל. אני פסנתרן ולימדתי אותו לנגן גם. היום כשהוא בבסיס הוא מתקשר אליי שלוש פעמים ביום".
נטשה קורץ, עובדת סוציאלית בסל"ע, מספרת כי אם להורים עולים קשה להסתדר, לסבים והסבתות שמגדלים את הילדים קשה שבעתיים: "אנחנו ליווינו אותם ומלווים גם בטיפול פרטני וגם בסדנאות מיוחדות, שבהן אנחנו מסבירים להם על החינוך ועל המציאות הישראלית. זו משימה מאוד קשה. הם צריכים להיות הורים ומבחינה בריאותית, מנטלית וכלכלית, וזו התמודדות מאוד קשה. אסור לשכוח שמדובר בהורים שכולים, שלא היתה להם דקה להתפנות להליך האבל". 
