שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: index open
    אם את לא אוהבת את עצמך - מי יאהב אותך?
    "רווקה" זה כבר מזמן לא רק סטטוס משפחתי. לעיתים מדובר בדימוי עצמי מכאיב ומלחיץ, שמוציא אותנו לדייטים עם גברים לא מתאימים ומכניס אותנו למערכות יחסים מלאות בסודות מתוך פחד שכשהוא יגלה "מי אנחנו באמת", הוא יברח ונישאר לבד. מי יותר ומי פחות, כולנו נפגענו. מאמר חובה לרווקות

    הרבה שנים הייתי "רווקה": חיה את חיי בהמתנה לגבר הנכון שיגאל אותי, אחת שיוצאת לדייטים עם גברים שכבר בשיחה הראשונה היא הבינה שהם לא בשבילה פשוט "כי צריך לעשות משהו", מוצאת לה כל פעם מושא אהבה בלתי מושג ולא מצליחה להוציא אותו מהראש במשך שנים, חווה מערכות יחסים עם כל-כך הרבה ויתור עצמי עד שהיא לא יכולה להיות שם יותר, גורמת להן להסתיים ואז מתגעגעת.

     

    המונח "רווקה" הפך להרבה מעבר לססטוס משפחתי. מדובר במקרה הזה בדימוי עצמי מכאיב, משפיל וחונק, דימוי אותו נושאות רבות כל-כך. כשמישהי נושאת את הדימוי העצמי הזה הוא גורם לה לנהוג בצורה המחבלת בסיכוייה למצוא אהבה מתאימה. היא עשויה להיות מודעת לכך, אך אינה יודעת כיצד לשנות זאת - ושלל העצות "המועילות" מסביב גורמות לרוב יותר נזק מתועלת.

     

    עם הזמן למדתי, דרך צפייה בעצמי וברווקות שסביבי, שיש קווי מתאר בסיסיים לחייה של "הרווקה" - אשה הנושאת עליה את הרווקוּת כדימוי.

     

    מפלצת השיפוט העצמי

    הרווקה מאוד שיפוטית כלפי עצמה, לאו דווקא בהקשר ליחסים רומנטיים. בדרך כלל המצב הזה נובע בכלל מכאב הקשור לילדות שהצמיח תחושה של "אני לא מספיק טובה" אותה היא נושאת במשך שנים. שיפוטיות יתר מוסיפה כאב על המצב הקיים, כי כשהמצב בפועל יכול להיות: "יש עוד דברים שאני יכולה לעשות כדי להכיר גברים", תחת שיפוט עצמי הוא ירגיש כמו: "אני לא עושה כלום עם עצמי, אני עצלנית ובררנית".

     

    כשאנחנו שופטים את עצמנו, יש לכך השפעה ישירה עלינו ועל רמת האנרגיה, נוצרת תחושה של תקיעות, כאב וכבדות. אין כל תועלת בשיפוט עצמי, רק נזק. לכן, נסו להתייחס לנסיבות כפי שהן ולפעול קדימה במקום להתבוסס ברעל החומצי שיוצר השיפוט העצמי והשליליות המתלווה אליו. שימו לב לדרך בה אתן מדברות על עצמכן ואל עצמכן והיו סלחניות ונעימות יותר, זה גם יקרין החוצה ויהפוך אתכן למושכות יותר.

     

    לוותר יותר מדי זה לבטל את עצמך

    כשהיא מכירה גבר שמוצא חן בעיניה ונכנסת למערכת יחסים, הרווקה תמיד נמצאת במצב של ויתור. ההקלה במציאת בן-הזוג עצומה, ואיתה מגיע כמעט מיד הפחד לאבדו. כתוצאה מכך הרווקה נוטה להחליק הרבה דברים ולסתום את אוזניה בפני קולות פנימיים שצועקים "משהו כאן לא בסדר", לוותר ולבטל את עצמה.

     

    זה מתחיל בדברים הקטנים: פער בין ההבטחות לנעשה בפועל, שוב היא זו שמתקשרת ויוזמת והוא זה שבמסיבה מדבר שעה עם האקסית ומשאיר אותה לבד. זה ממשיך בדברים הגדולים: בכל פעם שהיא באמת צריכה אותו הוא לא שם, הוא בעצם עוד מאוהב במישהי אחרת, החליט לחזור בתשובה, או בכלל נשוי.

     

    הרווקה משכנעת עצמה שלא כדאי לעשות בעיות, לפתוח בוויכוח או להיראות לחוצה, אך מבפנים הכעס לא מניח לה ויוצר אנרגיה שמורגשת היטב בצד השני וגורמת רתיעה. כשהיא לא יכולה יותר לשמור בבטן היא מתפרצת בצורה שעושה שירות רע גם לה וגם ליחסים. אף שבזוגיות נדרש ויתור, אין זה ויתור עצמי. ויתור בריא משמעו שלא הכל יעשה בדרך שלי כי עכשיו אנחנו שניים. לעומת זאת, ויתור עצמי פוגע בביטוי העצמי ובחופש שלנו.

     

    "האם אני בוגדת בעצמי כעת?"

    כשאנחנו נמצאים במצב של ויתור עצמי משהו תמיד מתכווץ בנו פנימה באופן פיזי, וצריך ללמוד להקשיב לקול הפנימי הזה. בכל פעם שאתן מרגישות את ההתכווצות הזו שאלו את עצמכן: "האם אני בוגדת בעצמי כעת?" יכול מאוד להיות שאתן יודעות שמדובר בפשרה, אבל חושבות שאין ברירה כי אחרת תשארו שוב לבד. בצורה כזו לעולם תישארו עם התחליף לדבר האמיתי בלבד.

     

    יותר מכל פוחדת הרווקה שיגלו "מי היא באמת", כי אז, היא משוכנעת, בטוח לא ירצו אותה! היא לא אוהבת את עצמה, מתביישת במי שהיא, בטוחה שהיא "עובדת על כולם" וחוששת שאם בן-הזוג יגלה, חס וחלילה, שעד היום לא ממש היתה לה מערכת יחסים רצינית, מי הם ההורים שלה או כל פרט מפליל אחר, הוא כמובן לא ירצה בה.

     

    משאלות שליליות נוטות להגשים את עצמן

    העניין הוא שלא ניתן לאהוב ולקבל את עצמך בכוח, אפילו שזה היה עשוי לפתור הרבה בעיות. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתחיל להבחין שאלו רק מחשבות, לא האמת, למרות שלעיתים יהיו ראיות במציאות שיוכיחו את נכונותן.

     

    הדרך לעשות זאת היא פשוט להפסיק להסתיר. הסתרה לא מאפשרת לבנות אינטימיות אמיתית הנדרשת למערכת יחסים מוצלחת. ובכל מקרה, אם מישהו לא יקבל אותך כפי שאת, זה לא ישתנה גם אם הוא ישים לך טבעת על האצבע. מצד שני, פעמים רבות תגלו שכאשר אתן מספרות את מה שממנו כה פחדתן - הצד השני פשוט יקבל את הדברים ואתכן, ואולי זה אפילו ייתן לו אומץ לחשוף את "הסודות האפלים" שלו.

     

    הרווקה לא אוהבת את חייה כפי שהם ומחכה לרגע בו תכיר את בן הזוג ותוכל "להתחיל לחיות באמת". היא עסוקה במחשבות מלאות תסכול: "אוף, אני לא יכולה ככה יותר, לא מתאים לי להיות לבד, שוב פעם לבוא לבית ריק" וגם באנטגוניזם: "אני לא מסוגלת לסבול את אתרי ההכרויות" ומצד שני "איזה לחץ, אני חייבת כבר להכיר מישהו".

     

    המחשבות האלה הן פועל יוצא של אמונות ותפישות שחלקן נוגעות לזוגיות. הרווקה חושבת שכשתכיר מישהו היא תהיה מאושרת סוף סוף, אבל שאתרי הכרויות לא עובדים ושהשעון מתקתק, שכל הגברים הטובים כבר תפוסים ואלו שפנויים מעדיפים צעירות.

     

    חלקן "מגדילות ראש" ועוברות למסקנות לגבי החיים בכלל - הן חושבות שאנשים תמיד יאכזבו אותך בסוף, שאין להן מזל ועוד. מכיוון שלאמונותינו השפעה ישירה על המציאות שאנחנו יוצרים, יוצרת הרווקה עוד ועוד ממה בדיוק שהיא לא רוצה - כישלון, בדידות ואומללות.

     

    כדי לטרפד את התפישות המתסכלות האלו חשוב לזהות את אמונותייך ולראות את ההבדלים בינן לבין המציאות. דבר נוסף שיכול לעזור הוא לשלב בחיי היום יום פעילות שאת אוהבת, גם אם את חוששת שהיא לא מתאימה לך ואם היא לא הביאה לך זוגיות מעולם. אל תעשי דברים כדי שמשהו יקרה, אלא כדי קודם כל לעשות לעצמך טוב ולהסיח את דעתך. דווקא התמודדות עם פעילות שתאתגר אותך תגרום לך לבעבע מבפנים ותהפוך את חייך לנעימים יותר.

     

    רוצות אמפתיה ומשדרות אנטיפתיה

    לשנות את האופן בו אנחנו תופשות את עצמנו אמור להיות אינטרס שלנו. ההתנגדות העזה למה שיש והמחשבות המלחיצות ממלאים את הרווקה באנרגיה שלילית הקורנת ממנה אף כשהיא מחייכת, ושליליות היא תכונה שקשה לאחרים לשהות במחיצתה.

     

    בשיחה עם אחת מחברותיי הרווקות שאלתי: "אם היית יודעת שבן-הזוג שלך מחכה לך בבית, איך היית עכשיו?" היא ענתה שהיא היתה חייכנית ונינוחה. זה די פשוט, אם היא תהיה חייכנית ונינוחה כל הזמן, סביר להניח שהזוגיות תגיע אליה הרבה יותר מהר. אנחנו נמשכים באופן טבעי לאנשים שמקרינים אנרגיה נעימה. אנרגיה קשה הנובעת מכעס, עצבות או מרירות רק גורמת לנו להתרחק, גם אם המקרינה אותה מבקשת את ההפך.

     

    הרבה רווקות צריכות להיזהר מהניסיון להתנהג בצורה "הנכונה", גם אם הוא נובע מכוונות טובות. חברים, הורים ויועצים למיניהם ממלאים את ראשה של הרווקה בטכניקות ורעיונות על איך צריך וכדאי להתנהג. כך קורה שמרוב עצות, ברגע האמת, הרווקה נותרת אובדת עצות לחלוטין.

     

    היא מפסיקה לסמוך על החוש הטבעי שלה ובמקום להיות נוכחת עם האדם שמולה היא שוקעת בסחרחרת מחשבות על מה היא היתה אמורה לעשות ואיך היתה יכולה להגיב אחרת. המחשבות האלה יוצרות פחד וחוסר ביטחון, שפוגעים בסופו של דבר במשיכה ותחושת האינטימיות של בקשר.

     

    אפשר לצאת מהמערבולת הזו בצורה מכוונת: בכל פעם שאת שומעת את המילים הבאות חוזרות בראשך: אני, שלי, עליי או לי, קחי אותן כסימן שצריך לצאת לעצמך מהראש, להפסיק לשקוע בניתוח יתר של עצמך ולהתחיל להפנות את תשומת הלב לאדם שמולך.

     

    באותה נשימה הרווקה מקדישה המון אנרגיה בפחד ממה יחשבו עליה. כשאדם חדש שואל אותה על מצבה המשפחתי היא מיד מתגוננת, הופכת צינית או מתנצלת. דווקא החשש הגדול שלה מכך ששוב ישאלו או יעירו על כך מביא לכך שאנשים עושים זאת שוב ושוב.

     

    אין סיבה שתתנצלי או תספרי איך תכף הכל יסתדר

    בעצם אין מה להתגונן כשמישהו מעיר או שואל על המצב. אין סיבה שתתנצלי או תספרי איך תכף הכל יסתדר, גם אם הצורך לעשות זאת בוער בך. ככל שתדברי על כך פחות, תרגישי יותר בנוח. ברגע שתפסיקי לדבר על מצבך כעל בעיה -  ההשתקפות מהסביבה תהיה בהתאם.

     

    תגובות והתנהגויות רבות שתוארו כאן נובעות מדימוי עצמי נמוך. מכיוון שהרווקה פוחדת שיגלו מי היא, היא מעדיפה להיות עם אלו שלא באמת רוצים אותה ואז האינטימיות ביחסים נבנית רק עד גבול מסויים בו היא עדיין יכולה להציג את "הצד הטוב שלה".

     

    חוסר האהבה העצמית שלה מביא לכך שכשמישהו אוהב אותה, היא מיד חושבת שמשהו לא בסדר איתו וחשה כלפיו רגש שנע בין סלידה קלה לדחייה, שכן בתוך תוכה היא מאמינה שאם הוא היה "שווה משהו" הוא לא היה מסתפק במישהי כמוה, והיא ממשיכה לאהוב את אלו שלא רוצים אותה.

     

    אבל כולנו כבר אמורות ללמוד: אם הוא לא רוצה אותך כפי שאת רוצה אותו, ותרי עליו. עד כמה שזה עשוי להיראות כואב ובלתי אפשרי ברגע הוויתור, זה ייתן לך כוח, עצמה ואמונה שזה בר ביצוע ומגיע לך באמת משהו טוב יותר.

     

    זוגיות שתושג ממצב של "אני כבר חייבת" סופה ליצור מתח ואכזבה. כדי להגיע לזוגיות הדדית, בונה ומאושרת עליך לקבל קודם כל את חייך ולהתחיל לחיות כאדם שלם ומלא, כפי שאת בכל מקרה בכל רגע ורגע ללא קשר לנסיבות חייך!

     

    בהצלחה וחג שמח

     

     


     

    טוקבק כדורבנות:

     

    מה האלטרנטיבה? לחיות ולהתהלך בלא כל בקרה?

    ראשית אני חש צורך (שלא לומר חובה) להעיר כי נקודות כאובות רבות אותן את מאירה במאמרך נוגעות לא רק לרווקות, אלא גם לבני המין החלש (הרווקים). זה רק למקרה בו את מניחה שהמין הגברי טובל בתוך מי ורדים מבושמים.

     

    את קובעת כי המונח "רווקה" הפך לדימוי עצמי משפיל. אני מטיל ספק בנכונות ההנחה הזו הן מההיבט התפיסתי, מאחר ולא נראה לי כי מי שהיא עודנה בגדר פנוייה תופסת עצמה כמושפלת, והן מההיבט העובדתי, שכן מי שמצוייה ברווקותה אינה נופלת במעלותיה במאום מחברותיה הנשואות (וגם הגרושות והאלמנות). וכל מה שכתבתי כאן לא נועד כדי להביאך למסקנה (השגוייה) שאני רווק מאושר, צוהל, רוקד, ומפזז בכיכר העיר. כלומר, אני כן, אבל רק רווק, שעה שהאושר ממני והלאה. ואני גם מושפל (ושפל - אבל זו כבר סוגייה למסגרת דיון אחרת), אלא שההשפלה הזו אין מקורה בסטטוס המשפחתי שלי, אלא בכך שאת ובנות מינך דואגות להתעמר בי חדשות לבקרים. כל אדם והתחביב שלו.

      

    את מלינה, שרון, על כך שהרווקה שיפוטית מאוד כלפי עצמה, וסובבת בתחושה כי היא אינה טובה במידה מספקת. וכי למה את מצפה? היא תרה כל חייה אחר "האביר על הסוס הלבן" (מי המציא את הפנטזיה הפסיכית הזו?), והיא נותרת ברווקותה, שעה שכל זבת חוטם באה בברית הנישואין עם עלם חן, אמיד,בעל חוש הומור, ועבר פלילי עשיר. מה אני אמור לחשוב? שאני באמת נמנה על הסוג המשובח? אה, כן. נותרתי גלמוד מאחר וכל עלמות החן "לא גילו את הרוך הטמון בי". כן, שמענו...לא. אני לא טוב, ולא "כמעט טוב". אני נורא, גרוע, ומצחין. זו האמת (ועוד תפסת אותי ביום טוב, אנחנו בערב חג).

     

    את גורסת, הגברת שחף, כי שעה שאנו שופטים את עצמנו, אנו נתקעים. ומכאן ש: "אין כל תועלת בשיפוט עצמי. רק נזק". אז מה האלטרנטיבה? לחיות ולהתהלך בלא כל בקרה? בלי שום בדיקה אם אנו בדרך הנכונה? אם בחרנו ביעד הנכון? האם שיפוט יעיל אינו מאפשר הזדמנות לתקן, במידה ומתגלים כשלים (ולמי אין כאלו?).

      

    את ממשיכה ומייעצת לרווקות האומללות להיות סלחניות כלפי עצמן, ואז, את בטוחה, זה יקרין החוצה "...ויהפוך אתכן למושכות יותר". מתחילת קריאת מאמרך, שרון, תהיתי מתי זה יבוא. והנה, זה הבליח לפתע. איך אתם, כל הפסיכולוגים, היועצים, המאמנים, "מתים" על התובנות מהסוג הזה. איך, לעזאזל, זה "יקרין החוצה"???? מעולם, האמיני לי, לא הייתי בסיטואציה בה ניגשה אלי עלמת חן ואמרה לי: "אתה בדיוק מה שחיפשתי כל השנים. אתה סולח לעצמך. רואים, זה ממש קורן ממך. אי אפשר לפספס. קשה לי להאמין שאתה עדיין רווק. אוי, כמה שאתה מושך!!!! אין לך מושג". מתי כבר תחדלו מהאמירות הללו? הכל תלוי במשיכה אישית ט ב ע י ת, (את יכולה לקרוא לזה "כריזמה"), וכריזמה (שהיא, בתרגום מילולי, "מתת-אל"), היא משהו שנולדים איתו ברי המזל, ולא ניתן "לקנות" אותו, לא בקורסים להעצמה אישית, לא באוניברסיטה, וגם לא בסניפים של "רמי לוי - שיווק השקמה". לאנשים מסוגי (סמרטוטים מעופשים) אין, ולא תהיה, כל משיכה אישית. מה שעלה בידי כן להשיג, זה את הדוקטורט, אבל זה, תתפלאי או לא, לא "משדרג" אותי כמלוא הנימה, ואת יודעת מה, זה אפילו מזיק (למרות שבמקרה שלי כבר כמעט ובלתי אפשרי להוסיף נזק).

      

    את מייעצת לכל הרווקות, שרון, להפסיק להסתיר את האמת. הן, אולי, מנסות לעשות כך, אבל (מי כמוך יודעת), שלא ניתן להחביא את האישיות, בין אם היא חיובית, ובין אם היא שלילית. עובדה, כולן חושפות את אישיותי הקלוקלת והאיומה בטווח זמן ממוצע של כשתי דקות (ללקויות הלמידה נדרשות חמש דקות, במקרה של לקות קשה).

      

    הנה, את רואה בדיוק לאן הגעתי...

     

    -הסמרטוט, רמת-גן

     


    פרסום ראשון: 29.03.10, 10:52
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אם את לא אוהבת את עצמך - מי יאהב אותך?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים