שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מלחמת השחרור
    אחת השאלות הפחות נשאלות בהקשר של החזרת שבויי צה"ל היא מה יקרה ביום שאחרי: איך השבוי ימשיך לחיות עם ההלם והטראומה, ואיך זה ישפיע על סביבתו הקרובה. אחד שכבר יודע את התשובות הוא אמיר חבקין, שאביו נפל ב־73' בשבי הסורי, הוחזק בדמשק במשך שמונה חודשים - ועד היום לא לגמרי חזר

    אחר צהריים אחד, כשעבדנו על הסירה בשדות ים, אבא אמר לי: "הנה עוד דרך לספר את הסיפור שלי, לפי המקומות שבהם היאכטה עגנה: מספנות לונדון, צוקי גיברלטר, רודוס, שארם א־שייח - ועכשיו, שתי פניות לפני האמפי בקיסריה".

     

    זה נכון. יש כמה וכמה דרכים לספר את הסיפור של אבא שלי: לפני ואחרי שהוריו נפרדו. לפני ואחרי שפגש את אמא שלי. לפני שהחליט להיות וטרינר ואחרי שהתחיל ללמוד אדריכלות ימית. לפני ואחרי שנהיה אבא. לפני ואחרי השבי.

     

    ויש גם כמה דרכים לספר את הסיפור שלי. לפני ואחרי החיים באנגליה; לפני ואחרי המשקפיים; לפני הצבא ואחריו; לפני הטיפול ואחריו; לפני שהבנתי שאבי פדוי שבי וסובל מהלם קרב ומפוסט־טראומה, ואחרי שהבנתי מה זה אומר.


    צילום: שרון ברקת

     

    הוא היה גיבור

    אני זוכר היטב את טקס הזיכרון ה־30 למלחמת יום הכיפורים. סתיו 2003, אני עמוק בחאקי, ג'ובניק משופשף שכבר למד את העבודה וכבר סיכם שנשבר לו ממנה. כל יום הוא מלחמה חדשה. לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי בקול רם למה התגייסתי, למה הלכתי נגד רצונו, למה זה כל כך חשוב לי. למה הוא זוכר איך קוראים לכל מלצר במסעדה שבה עובד אחי האמצעי, אבל לא זוכר איך קוראים למפקד שלי בשנה האחרונה. כל יום שלישי אני מזכיר מחדש לעצמי ולמטפל שלי למה אני ממשיך, ואחרי כל פגישה חוזר על המשפטים החשובים, בקול, בלב.

     

    הייתי יכול לבקש שלא לצלם את הטקס הספציפי הזה; למרות הטייטל "צלם צבאי", כולם היו מבינים. הייתי יכול להיות עם שאר המחנה, לעמוד דום, לעצום עיניים ולהשתדל לחשוב על כלום. במקום זה צילמתי את הטקס, כמו רבים לפניו ורבים אחריו. רק שבשום טקס אחר לא חגגו 30 למלחמה ששינתה את אבא שלי וקבעה את גורל משפחתי. רק בטקס הזה, לזכר המלחמה ההיא, הייתי כל כך מודע להיותי חייל וגם כבשה שחורה. רק שם בכיתי תוך כדי עבודה, ורק אז שרתי עם הילדים של חורף 73'.

     

    זה היה ציון דרך עבורי גם מבחינה אחרת. בפעם הראשונה בחיי חשבתי על אבי כנער צעיר, בקושי גבר, נהג פשוט ביחידה מאובקת ופשוטה, "חרא של חייל" כהגדרתו. סתם עוד אחד. לא המהנדס המבריק, לא הגבר החסון, לא השיפוצניק הכל־יכול. רק פיון במשחק.

     

    זאת היתה הבנה מטלטלת, קורעת, ולראשונה הבנתי מה שקראתי פעם בספר אחד, מזמן: בלידתו, האדם מתנתק מאמו. כשהוא מתבגר, הנער מתנתק מאביו. התובנה הזאת, יחד עם ההחלטה להתגייס ולהמרות את פיו - לשבור טאבו משפחתי במשפחה עם מעט מאוד טאבואים - הציבו אותי במקום מעניין. הרגשתי, ואני עדיין מרגיש ככה מפעם לפעם, שאני קרוב לאבא ורחוק ממנו באותו זמן. מצד אחד, אני היחיד מבניו־אהוביו שלבש מדים והפך לחלק מהמערכת. מצד שני, אני גם היחיד בבית שיכול לשבת ולדבר איתו על הצבא כחייל לשעבר. לפעמים היתה לי גם התחושה שכבן הבכור שעמד על דעתו ראשון ולמד לחשוב, לדבר ולזכור די מהר, יש לי מעמד מיוחד בין האחים. שאיתי ומולי אבא נפתח בצורה אחרת.


    צילום: באדיבות ארכיון צה"ל

     

    למסקנה האחרונה יש עוד היבט. אם אבא מרגיש נוח יותר לדבר איתי על הצדדים הקודרים יותר בעברו, הרי שאת הצדדים הבהירים יותר לא אראה באותה תדירות. רק בשנים האחרונות - מאז שקם ועזב את הבית - החלו לבצבץ תמונות מילדותו ומהתבגרותו, למשל. הכרתי קטעים קטנים מאוד בפסיפס: איך לקח בלי רשות את האלפא רומיאו ספורט הלבנה של סבא דני והתהפך איתה, איך נסע פעם מירושלים לבאר שבע בהילוך אחורי. ובניגוד למשפחה של אמא, שהיא גדולה וענפה ועמוסה לעייפה באנשי שם ומעשה חשובים וחשובים פחות, המשפחה של אבא תמיד נראתה לי מצומצמת וזועפת ויומיומית מדי. פשוט לא שמעתי עליהם מספיק.

     

    אבא מעולם לא היה טיפוס משפחתי במיוחד. במקום להציק לו, במהלך השנה האחרונה בצבא תכננתי להקליט את אמא שלו, סבתא עסיק, מדברת על המשפחה. איכשהו הפרויקט הזה עדיין לא התרומם, אם כי ניהלנו כמה שיחות ארוכות מאוד. ואפילו בהן לא עלה נושא השבי.

     

    אבל לא יכולתי להרפות, כי הסיפור שלי חורג מגבולות הפרטי. בגלל צירוף מקרים מטורף, בגלל חזון שווא של מנהיגים־לכאורה, בגלל קוצר רואי ויוהרה ואימפוטנטיות, בגלל אינספור החלטות קטנות וגדולות של האנשים הקטנים ושל החלונות הגבוהים, אבא שלי בילה שמונה חודשים מחייו בכלא אל־מאזה בדמשק, סוריה. וזה שונה מאירועים אחרים בחיי משפחה. נניח, אם חס וחלילה אחותכם הקטנה נפלה מהאופניים וסדקה את האגן, תוכלו לבדוק ולהאשים את היצרן, או את הולכי הרגל המניאקים שלא עזרו, או אפילו את אחותכם. אני, לעומת זאת, יכול להיכנס לספרייה וללמוד על אחד האירועים המרכזיים - אם לא המרכזי ביותר - בחיי המשפחה שלי.

     

    וזה מה שעשיתי מאז כיתה ו'. מאז תחילת ההתארגנות של "ערים בלילה", עמותת פדויי השבי הסובלים מפוסט־טראומה, התחלתי לספר לאנשים שמסביבי את מה שהבנתי, ותאמינו לי שילד בכיתה ו' מבין די הרבה. עם הסיפורים באו שאלות, ועם השאלות התעוררה הסקרנות שלי, ואיתה שאלות נוספות.

     

    בהתחלה עדיין ניסחתי משפטים קבועים: "אבא היה נהג בסיירת השריון של חטיבה 7, כוח קומנדו סורי עלה על האזור בשעות הראשונות של המלחמה ברמה, הוא היה שמונה חודשים בכלא בדמשק ואז חזר". אחי האמצעי יובל שאל את ההורים למה אבא ישב בכלא; הוא הרי היה מהטובים. כשהיינו קטנים חשבנו שאבא היה מין בר כוכבא ש"נפל בשביל". עם הזמן, והקריאה, והציתות לשיחות המבוגרים סביב שולחן האוכל, שיכללתי גם את הניסוחים וגם את התובנות. היום אני מבין קצת יותר טוב אנשים שאנחנו מכנים "דור שני" (ושוכחים לפעמים לציין "דור שני" של מה הם). היום אני יודע שאת דעותי על פוליטיקה, על הרצוי והמצוי כאן באזור, לקחתי רחוק עוד יותר משאבא שלי כיוון. זה קרה, כמו הרבה דברים בחיי, בגלל - ואולי, רק אולי, בזכות - אותם שמונה חודשים נוראים.


    צילום: באדיבות ארכיון צה"ל

     

    בלעדי: אויבים מבית

    הלכנו לראות את "ואלס עם באשיר". כשיצאנו העיר אחי יובל שהסרט שטוח והדמויות מפלסטיק, שאין כאן מה לחפור החוצה. אבא אמר שלדעתו האנימציה ואפילו השימוש בה היו במקום. קודם כל, תיאור התסמונת היה מדויק מאוד; פוסט־טראומה, אמר, היא דבר מאוד פשוט ופשטני. היא גורמת למספר ידוע ומוכר של סימפטומים ותופעות לוואי. בשיחה אחרת הוא אמר שהתסמונת מסובכת מכל מיני בחינות. למשל, ציין, יש את ממד הזמן. ההלם המקורי נצרב לעומק התודעה של הבנאדם תוך היקשרות למקום מסוים, אבל ההלום יכול לקבל פלאשבק מהחוויה בכל רגע. זה יכול לקרות ליד צופרים. או מסרט מלחמה בטלוויזיה. או בחלום. אולי בגלל שמדובר בתהליכים תת־מודעים, בגלל שהעניין מגיע עד לנבכי הנפש הכי פנימיים ומפותלים שתמיד עובדים ותמיד מוכנים להציף איזה חרא החוצה, החרא יכול לצוף. בוי, איך שהוא צף לפעמים.

     

    אולי היום, ממרחק 30 וכמה שנים, הוא יכול להגיד שהפוסט־טראומה היא עניין פשוט. אולי לפעמים אסכים איתו. אבל היו שנים ארוכות שהוא לא דיבר עליה, והיו שנים שהיא היתה נוכחת תמידית, והעיקה על הבית ועלינו. היו רגעים שבהם אבא כבר לא היה אבא. היו תקופות שלא היה יכול להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים. עד גיל שש עברנו 14 דירות, וזה לא דבר פשוט. מצד שני, לפחות החרא לא עף עלינו. היה לי אבא מתפקד, פחות או יותר. היה אוכל על השולחן. היתה חברות טובה, יציבה וארוכת שנים עם אמא, והם עדיין יכולים להיות חברים טובים גם אחרי פרידה ופרק ב'. הוא לא קילל הרבה, לא התחבא מתחת לשולחן כשמטוסים עברו מעל הבית, ואנחנו לא חטפנו מכות. היה מתח, היתה אווירה לא בריאה לפעמים, אבל זה שום דבר שטיפול או שיר או שאכטה לא יכולים לפתור.

     

    ובכל זאת, אין שום דבר פשוט בחיים עם פוסט־טראומה. אני אומר את זה מתוך התבוננות ארוכת שנים באבי ובחבריו לצרה. אני אומר את זה כבן, כחבר וכמשקיף מן הצד. לצערי הרב - וכאן אני בטוח שאבא ואני מסכימים במאה אחוז - יותר ויותר אנשים במדינה השסועה שלנו לומדים את העובדה הזאת על בשרם.

     

    במידה ידועה, אבא וחבריו פרצו את הדרך לשיח על הטראומה ודרכי ההתמודדות איתה. נפל בחלקם התפקיד הגדול, והכבוד המפוקפק, לקום ולארגן את הקבוצה הראשונה של פדויי שבי ופוסט־טראומטים שנדפקו פעמיים - גם במלחמה וגם בשיבה הביתה. החברים בעמותת "ערים בלילה" היו פעם טוראים וסג"מים, אנשים שנקרעו מבית ומדינה וקונספציה, שנקרעו מבחוץ ומבפנים בבתי כלא בסוריה ובמצרים, וכשחזרו קיבלו זימון לבית ההבראה בזיכרון יעקב. שם הושיבו אותם מול קציני מודיעין וביטחון שדה, תהליך כואב אך הכרחי עבור מדינה המבקשת ללקק את פצעיה. אלא שהפעם היה התהליך בעיקר כואב, ולא למדינה. השבויים הואשמו בחוסר זהירות, בהפקרות. מתחת לשפם ובין השורות צצו גם ההאשמות החרישיות: "דיברת. מסרת מידע לאויב. אולי אתה בכלל לא חייל. אולי אתה לא גבר".

     

    אצל אבא והחברים שלו נוצר חוסר אמון מוחלט במערכת - בגולדה, דיין, אלעזר וגלילי, בקרייני החדשות עם ה־ר' הממלכתית המתגלגלת ובשירי הניצחון - ואיתו חוסר אמון בעצמם. הרי אם דורשים ממני עכשיו להסביר את מעשי בכלא וההקלה לא נראית באופק, כנראה שמשהו לא בסדר איתי. וכאילו שזה לא מספיק, את חלקם שלחו לתשאול מתוגבר בכימיקלים. בספרם של רונן ברגמן וגיל מלצר, "מלחמת יום כיפור - זמן אמת", מסופר על טיפולים ניסויים שכללו שחזור טראומות, הפצצת הפציינטים בקולות מהמלחמה, דחיפה אל פלאשבקים והזרקת סודיום פנטוטל. השם המקצועי היה אבריאקציה (Abreaction), אבל כמה פסיכיאטרים קוראים לזה פשוט אמנות.

     

    גם מתי המעט ובני המזל שחמקו מהתדרוכים בזיכרון יעקב ולא נפלו לידיהם של הפסיכים עם הכימיקלים, סחבו צלב גדול מכפי מידתם במשך 30 שנה כמעט. רק כשהייתי בכיתה ו' או ז', מתישהו ב־96', החבר'ה מסוריה וממצרים התאגדו ועמדו על רגליהם האחוריות והרביצו חתיכת שאגה שהידהדה במסדרונות הכוח. משפחות שלמות, שהגו את השם "משרד הביטחון" בטון שונה מאוד מזה של האזרח הממוצע, דרשו פתאום את מה שחשבו שמגיע להם. זה עבד: לראשונה הממסד השתכנע, או התקפל, והזמין את מי שראה בעצמו נפגע להגיש תביעה להכרה. מתוך כ־300 השבויים של מלחמת יום כיפור, יותר מ־200 איש הגישו תביעות נגד משרד הביטחון, עברו אבחון, הוכרו כנכי צה"ל וזכו לטיפול ולהכרה. בכל משפחה כזאת יש כמה ילדים כמוני, שזכו להבין טוב יותר את המשפחה, את אבא שלהם ואת עצמם. חלקם מנסים גם לעשות משהו בקשר למה שקורה מסביבם. גם אני כזה: אני מרגיש מחויבות עמוקה לשינוי המציאות הדפוקה דווקא בגלל שנדפקתי קצת יותר.

     

    גם אצל חלק מהחברים של אבא ניתן לראות נטייה חזקה לכיוון האקטיביסטי. נדמה כאילו הסטת האבן מבאר הצרות שלהם שיחררה את כל הכעסים האצורים, ורק חיזקה את ההתפכחות מחלומות היומיום. תוכלו למצוא ביניהם לוחמים נחושים למען צדק חברתי, שנכונים להתגייס באופן טוטאלי למען המטרה הנכונה. בין השאר, ומטעמים מובנים, הם מהווים חלק חשוב במאבק למען שחרור גלעד שליט.

     

    במקביל למאמצים שהשקיעו בחוץ, עבודה רבה היתה צריכה להיעשות כלפי פנים. חוברת שהוציא משרד הביטחון, שעסקה בפדויי השבי ובמצבם, נשאה את הכותרת "טיפול". אלא שטיפול לא מספיק, ואולי גם לא מתאים. פוסט־טראומה היא לא מחלה אלא נכות, ולכן דרוש גם תהליך שיקום כדי לחיות איתה.

     

    אל השיט הם הגיעו במקרה, דרך חבריהם הנכים פיזית מעמותת "אתגרים". אבא הפך למדריך, וקלט בעיקר את החניכים הרגועים והשקטים. המדריכים לומדים להכיר את החניך, שומעים את סיפוריו, נותנים כתף, מדברים אליו בגובה העיניים, וכשהוא נכנס לסרט - וזה קורה לא מעט - נותנים לו להרגיש שהם חלק מהסרט שלו. "זאת קבוצה נדירה", אומר יואב בן דוד, חבר בעמותה שגם משמש מדריך שיט. "יכולת הכלת האחר כזאת לא ראיתי בשום מקום. את השיגעונות הם אוכלים בשקט וברוגע, זה מקום בטוח בשבילם". זה מקום בטוח גם למדריכים. היום הם סקיפרים, הם מנווטים, הולכים בין שקי הכסף הגדול של חברות התרופות והפקידים ישר אל הסירה הצנועה שלהם. היא משמשת להם עוגן למציאות, והפגישות הקבועות מעגנות את כל המעורבים בכאן, בעכשיו, ואל עצמם.


    צילום: באדיבות ארכיון צה"ל

     

    חדשות הסגפנות

    על פי המדריכים הרפואיים, קיימים 12 סימפטומים עיקריים שבעזרתם ניתן לקבוע אם אדם סובל מהפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). מלבד שניים או שלושה, את כולם איתרתי בהתנהגותו של אבי לאורך השנים. התסמינים שעליהם שואלים רוב האנשים - פלאשבקים וחלומות - הם כנראה אלה שיוצאים הכי טוב בקולנוע (תחשבו על "בירדי"), או אלה המדגישים את עניין הזרות שבהפרעה ולכן קל יותר להתייחס אליהם. דווקא אותם לא מצאתי אצלו, לפחות לא על פני השטח.

     

    ההפרעות שאליהן שמתי לב מכונות בספרות "רגישות יתר". זה אולי נשמע כמו מונח מכובס ואקדמי, אבל אין שום דבר אקדמי באבא שצועק - צועק ממש, ורידים אדומים במצח ועיניים מכווצות ודפיקות על השולחן - אם לא מבינים את כוונתו גם אחרי שניים או שלושה הסברים. או אבא שלפעמים קופץ בכיסא אם נועלים את הדלת. אבא שצריך להתאמץ כדי לשמור על עצמו, אבא שמודע לכל טיק וקריצה, אבא שתמיד נמצא על הקצה.

     

    ואם כבר מדברים על קצוות, יש גם את הקצה השני, זה שנקרא "רתיעה" או "התרחקות". רק כשהייתי בן 15 או 16 ביקרנו לראשונה באנדרטה של פלס"ר 7, וגם זה כי עברנו שם במקרה. רק אז יכולתי לחבר תמונת נוף לסיפורים המעורפלים ולדמיין נגמ"שים בוערים, צעקות חנוקות בקשר ודממת מוות. וגם את זה, כמובן, השארתי לעצמי; אבא שלי הוא טיפוס די מופנם, גם אם כמה חולצות משוגעות בארון יטענו אחרת, והשתיקה שרעמה סביב אוקטובר הארור ההוא הכניסה גם אותנו למין שיתוק. גם אני, כמו אבא, הייתי זקוק לדחיפה מבחוץ כדי להתחיל להתעסק בגלוי בכל העניין.

     

    אבא זוכר היטב חלקים מהיום הראשון של המלחמה. בכך הוא שונה מהלומי קרב אחרים, שלעיתים מוחקים ממוחם כל תיעוד לאירועים הקשים. בכל מקרה, עד היום הוא לא חלק את הזיכרונות האלה איתי. את הניכור מהזיכרונות מקשרים המומחים גם לאטימות רגשית. לא מדובר כאן בניתוק מוחלט - אבא היה מודע לאירועים ולרגשות בבית - אבל פעמים רבות מדי היתה אדישות. אדישות פשוטה, עייפה, רוטנת לפעמים וכועסת. הוא היה משתדל לחזור לקראת שבע בערב כדי לאכול איתנו, מאחר באופן קבוע שאיכזב כמעט בכל פעם, נכנס ואומר שלום והולך ישר לפינה שלו. הוא בנה מדף מעל מכונת הכביסה וצבר שם מגזינים מקצועיים (חומרים מרוכבים, יאכטות, עיצוב ותכנון), חלקי מכונות והרבה ברגים. אחרי התעסקות ונבירה קלה בפינה היה ניגש למקלחת. עד שגמר והואיל להתיישב ליד השולחן, אנחנו כבר רבנו על המחשב או העמדנו פנים שאנחנו מכינים שיעורי בית.

     

    לפעמים הייתי מקשיב לשיחות בינו לבין אמא בחצי אוזן. לא הייתי צריך יותר מזה. על רוב החדשות מעולם הילדים והנוער הוא הגיב במשפטים בני שתי הברות. אם מישהו ששוחח איתו היה דוחק בו, אבא היה מרביץ בו מבט ולפעמים מילה או שתיים שהיו חותכות, מקפיאות וסוגרות אותו בתדהמה ובעלבון - בלי קשר לקרבה המשפחתית והחברית, מידת היכרותו עם אבא או עד כמה היה יקר לו. העניין היה תלוי בעיקר במצב רוחו של אבא, שאף פעם לא היה מהמזהירים.

     

    לפעמים בנקודה הזאת היו הרגישות והאדישות מאזנות אחת את השנייה, אולי בלוויית חרטה קטנה. כעבור כמה דקות הוא היה יכול ליזום בעצמו שיחה בטון אחר לגמרי, רגוע ושקול, חם ופתוח. לא ידעת מה קורה, אבל הוא לא נתן לך זמן להתאושש כשהברק בעיניים והחיוך העקום, רק בצד אחד של הפה, ליוו סיפורים על נגרים משוגעים שהכיר, או דו־שיח מאתגר על מדיניות ההפרטה, או היתרונות והחסרונות של טורבינות רוח.

     

    אבא היה ועודנו אדם ישר דרך ומקצועי מאוד. ולא מדובר כאן באיש עסקים מצליח, ממש לא. הרי יציבות היא לא הצד החזק שלו. גם התחום שבחר ללמוד - אדריכלות ימית, כאמור - הוא לא מהמשגשגים או מהמכניסים שיש, לפחות לא בארץ. לאורך השנים הוא עבד מכל הבא ליד, שיפץ פה, ייעץ שם, זכה במכרז, עבר השתלמות, הפסיד במכרז, נכנס לשותפות, מישכן את הבית, פירק את השותפות. בין לבין גם הספיק לבנות את המכונה מהפתיח של "3, 4, 5 וחצי", לעזור בתכנון רחפות ולדלות עצים נדירים בנהרות של בליז. אבל לא משנה איפה היה ולא משנה מה עשה, אבא תמיד השקיע את כולו בעבודה. לפעמים היה נדמה לי שהוא נושם נסורת. מגיל צעיר למדנו לקשר את דמותו עם ריח של טרפנטין, צבע ופיברגלאס. זה היה הריח המוכר והטוב של אבא כשחזר מהעבודה.

     

    כמו שאמרתי, הוא תמיד היה חוזר מאוחר. לפעמים היה אוכל ארוחה חמה אחת ביום. העבודה הקשה, יחד עם קושיי השינה והארוחות הלא סדירות, היוו מין סדר יום נזירי, סגפני, שגם הוא דפוס מוכר אצל פוסט־טראומטים. "אולי אתה מאמין שהטראומה באה עליך כעונש", תהה אבא בקול באחת השיחות שלנו. "שהיו לך חיים יפים מדי עד אליה, שהיית צריך להכיר צד אחר של העולם. אולי בזכות הנזירות הזאת תוכל למנוע את הקטסטרופה הבאה". בעיני, הנזירות של אבא רק עירערה אותו עוד יותר. אמנם בזכותה למדתי להסתפק במועט ולראות בעבודה הקשה עצמה פרס, אבל אני מכיר כמה דרכים טובות יותר ללמוד.

     

    גם אמא, בעצמה מורה בעלת טביעת עין ויכולת אבחנה, מכירה דרכים טובות יותר ללמוד איך להסתדר בחיים. עד היום, אמרה לי, היא לא מבינה עד הסוף הרבה מההחלטות שלקחו לאורך השנים. כנראה שגם לא תבין עד הסוף את הבחירה שלה לחיות עם גבר כמו אבא שלי, עם כל המטען שסחב על הגב וגלש גם לגב שלה ושלנו. קצת כמו מייג'ור בריגס מ"טווין פיקס", לא היה פרוטוקול לעבודה של אבי, וגם לא היה פרוטוקול לאיך להיות נשוי לו. אני משער שאצל שניהם נמצאו המרכיבים החשובים מכל: אהבה גדולה, רצון להקים יחד בית ומשפחה, סבלנות ואמונה. בלי אמונה צסק"א בחיים לא היתה אוכלת אותה, וכנראה שאני לא הייתי בא לעולם.


    צילום: שרון ברקת

     

    בסירה אחת

    ב־1974, אחרי קפיצה קטנה ללונדון, שם למדה אמא מחול מודרני, אבא הגיע לארצות הברית. הוא נחת, שכר פורד פינטו קטנה ומצ'וקמקת, ותכנן לנסוע לחבר שגר בלואר איסט סייד. הוא כמעט נהרג על הכביש המהיר כי עדיין נסע בצד הלא נכון, ובגלל ההלם התרבותי ותחושת החופש העצומה התבלבל והסתובב שלוש שעות בלי להצליח להיכנס למנהטן. בסוף ויתר ונסע לקונטיקט. הוא ישן במכונית, נסע בבוקר לאן שכולם נסעו, ואז הצליח להתחיל בהרפתקה האמריקאית שלו.

     

    התוכנית היתה מסע מחוף לחוף עם נחום, חבר ילדות, ממנהטן עד סטנפורד. חומי, שהכיר את אבא מגיל ארבע, שירת איתו באותה פלוגה בשריון. הוא היה סמל, מפקד תא לחימה של זלדה, ונפצע באורח בינוני בקרבות עמק הבכא. בשיחות שעפו מצד לצד ונחבטו בחלונות הטנדר ההיפי ששכרו בפילדלפיה, חומי ואבא ניתחו, פירקו והרכיבו מחדש את ההיסטוריה הפרטית שלהם. הם איבדו את לוחית הרישוי בימים הראשונים של המסע, ונהנו מפגישות על בסיס יומי עם משטרת התנועה. כשהגיעו לקליפורניה גילו את האסיד, והסתובבו פעורי עיניים מול נפלאות הפסיפיק.

     

    לאט לאט השיל אבא שכבות מעצמו. בכל שלב במסע, שהיה מעין פרבולה גדולה ומלאת זיגזגים, הותיר מאחוריו עוד חברה או חבר, עוד סיפור, עוד זיכרון. רוב הזמן הסתובב באופוריה, גאה בעצמו על ההתמודדות המוצלחת עם אימי השבי, מאושר מהחופש הבלתי מוגבל. כמעט שנה לקח לו להבין שהוא בעצם בצרות. כמעט שנה תיזז ברחבי היבשת, גידל שיער, היה מדריך שיט לעבריינים צעירים בפלורידה, לא דיבר עם ההורים והחליף את שמו ל"איגל", בעיקר בגלל שנגמרה לו הוויזה ופחד שיעלו עליו. אולי, כמו שאמר ג'וני שטרן מלהקת "זינגלה", אחרי שאתה שוכח את הזוועות נשאר המקום המגורה שמחפש את הגירוי הזה עוד פעם. בסוף התקופה ההיא, כשכבר לא תיקשר עם אף אחד, חזר לניו יורק. הוא התאחד מחדש עם חומי, שהגיע לשם באותו יום במקרה, ויחד טסו ללונדון כדי לבנות את סירת חלומותיהם.

     

    אלה היו שנים קרות, אפורות וקשות. במשך שלוש שנים, עד 78', הם צירפו קרש לקרש, דפקו עוד מסמר, אכלו ביסקוויטים, גרו בכל חור אפשרי ועדיין גידלו שיער. העבודה הקשה בוודאי עימעמה את הצורך לחשוב, להיזכר, לנתח. בהנאה ובציפייה שקע אבא אל תוך העולם המופלא של עץ, פיברגלאס ומתכת, ונשבר רק בגלל החורף האנגלי. אמא, שבהתחלה גרה איתם בדירה קטנה בדרום־מזרח לונדון, כבר חזרה לארץ והתחילה לרקוד ב"בת שבע".

     

    העננים, הגשם הבלתי פוסק, ההאנגר הקר והחדגוניות האכזרית של הימים האפורים דחפו אותם הלאה. הסירה היתה מוכנה להפלגה, או כך לפחות חשבו. הם תכננו להקיף את העולם. ב־28 באוגוסט 78' הם השיקו אותה, ובנובמבר יצאו לדרך. סופת חורף אטלנטית כמעט הטביעה אותם במפרץ ביסקאיה, והם נאלצו לקרטע עד לה קורוניה בצפון מערב ספרד כדי ללקק את הפצעים. כשהגיע מזג אוויר נוח יותר הפליגו במשך חודש לאורך החוף הפורטוגלי, קטע שעד היום זכור לאבא כהפלגה המקסימה ביותר שלו, עד שהגיעו לגיברלטר. "בשלב הזה כבר הבנתי שאני חייב את מיכל, ולחומי לא היה אכפת להפליג לבד. עליתי על מטוס וטסתי לארץ". הורי התחתנו באבו טור באוגוסט 79', בדיוק שנה אחרי שהסירה הושקה. ב־23 באוקטובר 83', עשר שנים בדיוק אחרי המלחמה הנוראה ההיא, נולדתי אני.

     

    אחר צהריים אחד, לפני שסיימנו את העבודה היומית על הסירה בשדות ים, אבא הסתובב אלי ושאל בהתרגשות של ילד: "אתה חושב שהיא תראה שוב מים?". בלי להסס עניתי לו שכן, בטח, הטיפוס הסיזיפי הזה ייגמר במישור נוח. אבא מתכוון להשקיע יותר זמן בשיפוץ ובסגירת הקשרים האחרונים, ואני מקווה בכל ליבי שהוא יוכל לצאת שוב להפליג. שירד אל המים ויצא לאודיסיאה פרטית נוספת, איתי או בלעדי; אחרי הכל, אלה החיים שלו. שיישאר בתנועה, שיתרכך בשמש, שיפסיק כבר לעשן, ושסוף סוף ימצא קצת השלמה אמיתית, חסרת מרירות, עם העולם ועם עצמו.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מלחמת השחרור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים