אירופה נגד זכות השיבה?

בית-הדין האירופי לזכויות-אדם מחליט בזאת: "עשרות שנים חלפו מאז איבדו התובעים את רכושם במדינת ישראל. דורות חלפו. מצב האוכלוסייה המקומית לא נשאר סטאטי. חלק מהתושבים הערבים היגרו למדינות אחרות. חלק מהפליטים התיישבו בגדה המערבית. מתיישבים יהודים הגיעו במספרים גדולים והקימו את בתיהם. נכסים רבים במדינת ישראל 'החליפו' בעלים לפחות פעם אחת, אם על-ידי מכירה, תרומה או ירושה. בית-הדין קובע כי החוק הישראלי מספק מסגרת נגישה וייעלה של פיצוי בגין תביעות רכוש בבעלות התובעים. בעלי הרכוש לא עשו שימוש במנגנון שהחוק מספק ולכן תביעתם נדונה להידחות בשל אי-מיצוי המנגנון. בית-הדין מדגיש כי אינו דורש מהתובעים למצות את זכותם לפיצוי בגין רכוש כפי שהחוק-הישראלי מאפשר להם. זכותם לבחור שלא לעשות כן ולהמתין לפתרון מדיני. לפיכך קובע בית-הדין שדינה של תביעה זאת להידחות".

נשמע כמו פנטזיה? לא בטוח. אמנם בטקסט הזה הוחלפו הזהויות הלאומיות: במקום "תושבים ערבים" מדובר במקור בקפריסאים-יוונים; במקום "מתיישבים יהודים" מדובר במתיישבים טורקים, ובמקום "החוק הישראלי" מדובר בחוקה של צפון-קפריסין. אבל להחלטה תקדימית והיסטורית שקיבל החודש בית-הדין האירופי יש משמעות מדינית ברורה בנושא תביעת הפלסטינים לזכות השיבה.

מזה כעשור תובעים פליטים קפריסאים-יוונים בבית-הדין האירופי לזכויות אדם את השבת רכושם שנכבש והופקע בעקבות הפלישה הטורקית לקפריסין, ב-1974. טורקיה, המטיפה לנו בצביעות על "הכיבוש", ביצעה באזור שכבשה טיהור אתני כפול: גם גירשה למעלה מ-90% מהקפריסאים-היוונים וגם יישבה בבתיהם ובנחלותיהם עשרות אלפי טורקים, במדיניות שעודדה הגירה מכוונת ומסובסדת בידי הממשלה הטורקית.

שמונת התובעים נמלטו / גורשו בעקבות הפלישה הטורקית. בתיהם ורכושם נמצא בשטח הרפובליקה של צפון-טורקיה. בדיוק כמו בתביעה הפלסטינית המוכרת, הם מבקשים לקבל את בתיהם ואת הזכות להתיישב בהם מחדש. אבל הרכב השופטים הרחב, הכולל שופטים מרוב מדינות האיחוד האירופי, קבע חד-משמעית שהמציאות הקיימת גוברת על טענת "השורשים המשפחתיים" ותיקון העוולה הקודמת אינו יכול להיות כרוך ביצירת עוולה חדשה.

מהי אותה עוולה חדשה? גירוש התושבים החדשים מבתיהם לטובת השבת הרכוש לתושבים המקוריים.

השופטים קבעו שניתן להמיר את הזכות להשבת הרכוש בפיצוי כספי הולם ואף בבתיהם של פליטים קפריסאים-טורקים שנטשו את דרום-האי בעקבות המלחמה. לי זה מזכיר מצב דומה מאד: רכושם של יהודים שגורשו / נמלטו מארצות-ערב בעת מלחמת-העצמאות הוא המקבילה בסכסוך הישראלי-פלסטיני: עשרות-אלפי בתי הפליטים היהודים מיושבים היום במדינות-ערב ומוחזקים בידי דיירים שפלשו אליהם.

ההחלטה בוודאי עשויה לשחק לידי ישראל, אם כי משמעותה אינה יכולה להיות מיושמת באופן גורף: ראשית, היא מתייחסת באופן ספציפי למצב בו נכנסים מתיישבים לבתיהם הנטושים של פליטים. לפיכך, שימוש בהחלטה סביר שיועיל בנושא פליטי 1948 ולא בנושא ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. המקרה שונה גם בשל המנגנון שהקימו שתי הממשלות – זאת של קפריסין היוונית בדרום, וזאת של קפריסין הטורקית בצפון, המאפשר תביעה משפטית לקבלת פיצוי כספי או נחלה חלופית. קיומו של מנגנון זה היה גורם מכריע בהחלטת השופטים.

בית-הדין האירופי נחשב למוסד משפטי מהמכובדים בעולם ופסיקותיו משמשות לא אחת כבסיס להסכמות בינלאומיות. ישראל תפעל בתבונה אם תלמד ביסודיות את ההחלטה ותיזום מדיניות המבוססת על היתרונות המצויים בה, יתרונות שישמשו אותנו במאבק נגד התביעה לזכות השיבה.

מדובר בתביעה החותרת תחת עצם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי היהודי ומנציחה את הסכסוך. תביעה אבסורדית המנוגדת אף לדרישת הפלסטינים לבית-לאומי משלהם. החלטת בית-הדין נותנת מעין "אור ירוק" לפתרון הנושא באמצעות מנגנון פיצוי אישי שאינו תלוי בהסכמים מדיניים.

השופטים הרי קבעו באופן נחרץ שלא ייתכן שייגרם סבל אישי בשל אי-יכולתם של הפוליטיקאים להגיע להסכמות. במילים אחרות: אין צורך להמתין להסכם שלום מלא עם הפלסטינים ומדינות ערב, בכל הנוגע לתביעת רכוש ובתים בידי פליטים, יהודים וערבים כאחד.

על ישראל ליזום תביעת רכוש של הפליטים היהודים ממדינות ערב, על בסיס אישי ובמקביל להציע מנגנון תואם ומותנה בהדדיות, עבור הפליטים הערבים משנת 1948. יוזמה כזאת תתבסס להלכה על עקרונות ההחלטה של בית-הדין האירופי. מדינות הגוש-האירופי יתקשו להתנגד לה לאחר שדחו את התביעה לזכות-השיבה של הקפריסאים. באותה העת תהפוך ישראל את "תפוח-האדמה הלוהט" ללא יותר מאשר הליך משפטי, המבוסס על עקרון הצדק ולא על סכסוך לאומי.

איקי אלנר, המכון למנהיגות העתיד, שדרות