סקס, סמים וקטינים רצחניים
יש כאלה שעבורם הקיץ הוא כל כולו ים, שמש וקרטיב לימון. אבל יש גם כאלה שמעדיפים את הקיץ שלהם עמוס אלימות, מיניות מתפרצת, אלכוהול ודם. מסע קולנועי בין חטאי נעורים
החטא הראשון: סקס
טוב, סקס יש לנו כמעט בכל הסרטים כאן, בצורה כזו או אחרת, אבל בסרט הפולחן "משחקי פיתוי" מ-1999 זה פחות או יותר הנושא היחיד שעמד על הפרק. הגיבורים היו עשירים, בני טובים, ובעיקר מצוידים בתשוקה מינית שאינה יודעת שובע - ולא התביישו לדבר על זה.
יש כאן הכל: תלמידה למופת (שרה מישל גלר) שמציעה לאחיה החורג (ריאן פיליפה) הורס הלבבות להחדיר את איבר מינו להיכן שרק ירצה במסגרת התערבות (היא, אגב, בסך הכל רוצה את היגואר שלו), נערה תמימה (סלמה בלייר) שמגלה את נפלאות המין האוראלי במסגרת הנסיונות להפוך אותה מגיקית בתולית לנימפומנית השכונתית, יומן שמתאר שלל כיבושים מיניים ונטולי רגש ובעיקר דיבורים בלתי פוסקים על יחסי מין בשלל תנוחות וצורות, כשכל עניין האהבה זוכה לביטוי צנוע למדי.
אבל מה שבאמת מדהים ב"משחקי פיתוי" הוא העובדה שאין בו טיפת עירום - אף לא ציץ מבצבץ אחד לנחמה. הכל על הגבול, הכל כמעט על המסך, אבל בפועל - הדמיון של הצופה החרמן נאלץ להשלים את העבודה בעצמו. אבל אל דאגה, בני הנוער של שנות ה-90 המאוחרות - הימים בהם האינטרנט כבר שימש כמקור בלתי נדלה לפורנוגרפיה חסרת צנזורה - לא התקשו לעמוד במשימה.
החטא השני: סמים
קשה להתבטא אחרי צפייה ב"קידס". לא משנה מה עמדתנו לגבי סמים, קלים וקשים כאחד - כשבני 17 ו-11 זונחים את השוקו והלחמניה לטובת בירה וג'וינט לארוחות בוקר, צהריים וערב, זה מטריד. ממש מטריד.בסרטו של לארי קלארק מ-1995, פעילות הנוער בקיץ הניו יורקי נעה סביב אלימות רנדומלית וצריכה אובססיבית של כל מה שיש לעשן ולהסניף. אבל העניין המטריד מכולם הוא ללא ספק טלי, נער שלרגע נראה חמוד - אבל הבעיה היא שהוא נהנה להיות הכי חמוד - בעיקר ליד בנות 13. הוא מסביר שאם יקחו ממנו את התשוקה לסקס לא יישאר לו דבר, כי כשהחיים שלך ריקים הכיוון היחיד שלך הוא פנימה - ובפנימה, הוא מתכוון לחדירה לגופן של צעירות.
המעיים מתהפכים כשבריאליזם מבחיל עד אימה, נערה ששכבה עם טלי רק פעם אחת (קלואי סוויני, שגם לקחה חלק בכתיבה) מגלה שהוא הדביק אותה באיידס. מבוהלת, היא מחפשת את פצצת המין המתקתקת ברחבי העיר, בזמן שהוא עומד לבתק את הקורבן הבא.
אף אחד לא נראה מזועזע ממה שקורה, גם כשפתח המילוט בצורת כל הסמים שהם לוקחים מוביל לניצול מיני על גבול האונס בזמן שהם נכנסים ויוצאים ממצבים קטטוניים וגורמים לסדום ועמורה להיראות כמו קייטנת מדעים. מטריד, כבר אמרנו?
החטא השלישי: אלכוהול
נכון, "סופרבאד" הוא סרט על אהבה, התבגרות, חברות גברית אמיצה ומה שלא תרצו. אבל יותר מכל, זהו סיפור מסעם ההירואי של שלושה חברים קטינים וחרמנים בעקבות האלכוהול. החיפוש אחר הטיפה המרה הוא ששולח אותם לסופרמרקט עם תעודת זהות מזויפת (וכך יצא לאוויר העולם מק'לאבין האגדי), הוא ששולח אותם למסיבות של מבוגרים אלימים ומסבך אותם עם פדופילים ובחורות במחזור - והכל מתוך תקווה נואשת לרצות את מושאי אהבתם.
אז נכון, הסגנון השמרני של ג'אד אפאטו וחבריו לא ממש נותן לדברים לצאת מכלל שליטה, ואפילו סקס לא יוצא מכל ההשתכרויות האלה. אבל בסופו של דבר, זה לא ממש משנה: העיקר שגיבורינו הקטינים מצליחים לעמוד במשימה ולצייד את המסיבה השכבתית בגלונים של אלכוהול והופכים לגיבורי הערב.
על הדרך, הם גם מצליחים לספק כמה מהרגעים הקומיים המוצלחים שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות. ולפני שממשיכים - זכרו ילדים: אם שותים, לא נוהגים - אלא אם כן אתם שוטרים במדים.
החטא הרביעי: רוק'נ'רול
אין חלום אמריקני מתוק יותר מזה של נער בן 15 המצטרף למסע הופעות של להקת רוק גדולה, על שלל חבריה ומעריצותיה. ב"כמעט מפורסמים" מ-2000, פורש קמרון קרואו עולם צבעוני, קליל ושמח המבוסס על הרפתקת נעורים אמיתית שלו - הצטרפותו ככתב צעיר להופעות של להקה מתחילה ובועטת בשנות ה-70.
הסרט נותן לנו כל מה שימים ארוכים וחמים צריכים לתת - התאהבות בבחורה יפה ובלתי מושגת (קייט הדסון), התחברות עם אלילי רוק (בילי קרודפ, לפני שהוא גולח בכל הגוף, נצבע בכחול והפך לד"ר מנהטן, וג'ייסון לי לפני שקראו לו ארל), אובדן בתולים בחברת שלוש עלמות חן הכוללות גם את אנה פקווין והאשליה שרק למשך הקיץ - אתה כבר לא חנון עם אמא שתלטנית, אלא הגיבור שיציל את נסיכת הרוק'נרול שלקחה יותר מדי גלולות שינה.
גם כשוויליאם מילר מתעורר ומגלה שהאזהרות שקיבל היו נכונות - הוא לא זכה בבחורה, לא צמח לו שפם ולהסתובב עם רוקרים מתגלה ככאב ראש אחד גדול - הוא מתגבר ומתבגר עם חיוך רחב. איך אפשר שלא, עם פסקול מלא בסיימון וגרפונקל, אלטון ג'ון וכל מה שעושה לנו תחושה של געגוע לעולם אחר, תמים ועם סוף טוב שלא משאיר אותך מצולק - עולם שקיים רק בקולנוע האמריקני.
החטא החמישי: ביצ'יוּת
יש סרטים, אפילו בהוליווד, שבהם החלוקה בין טובים לרעים פשוט מאבדת כל תוקף. כזה הוא המקרה של "Mean Girls" מ-2004 - יש בו אמנם בחורות מרושעות אל מול בחורות טובות-לכאורה, אבל בסופו של יום - כולן ביצ'יות באותה מידה.
אין גבול לנבזיות בסרטו של מארק ווטרס: מניסיונות להפריד בין זוגות וחברות, דרך האבסה בחטיפים עתירי קלוריות וחשיפת מחברות עמוסות בשמועות, ועד לתוכניות נקמה זדוניות על מעשים בלתי נסלחים, לפחות עבור תלמידות תיכון. בסופו של דבר, הסנוביות מחבורת "הפלסטיקיות" לא ממש נחותות מוסרית משאר התלמידות - הן סתם יותר פופולריות ומלוטשות.
דווקא בזכות העובדה הזו, "Mean Girls" הוא אחד מסרטי ההתבגרות המוצלחים ביותר של השנים האחרונות, בעיקר הודות לתסריט המבריק של טינה פיי, שבעצמה חשפה פעם בראיון את סוד הקסם של הסרט: מבוגרים רואים אותו וצוחקים, בשביל הצעירים - זה ריאליטי לכל דבר. ואולי זה בכלל קשור לגילוי המרעיש שלינדזי לוהאן אשכרה מסוגלת לשחק (אל תילחצו, זה עבר לה מאז).
החטא השישי: אלימות
העלייה בטמפרטורות יכולה להביא אותנו לדרגת רתיחה ולהוציא את כל הפסיכופטים מהחורים בהם הם מתחבאים בחורף, כי הרבה יותר כיף להקיז דם בקיץ. ילדים הם אכזריים, ושני הנערים ב"משחקי שעשוע" מהווים דוגמה מושלמת לאכזריות הגדולה מכולן - זו הנולדת מתוך שעמום. השניים מבלים בנעימים בימים החמים בהפיכת בית קיץ משפחתי למדור השביעי בגיהנום ובהתעללות עד מוות, פשוטו כמשמעו, ביושביו.
מיכאל האנקה ידוע כבמאי שלא חס על הצופים שלו ולא מחוסר יסוד סדיסטי משל עצמו. לכן, "משחקי שעשוע" הופק פעמיים: בגרמנית ב-1997, עם אולריך מוהה המנוח בתפקיד אב המשפחה, ובאנגלית ב-2007, עם נעמי ווטס, טים רות' ומייקל פיט. רק תבחרו באיזו שפה אתם מעדיפים את הצרחות שלכם.
ברשעות חולנית ונקייה, הנערים לבושים בלבן כמו ב"תפוז מכני" ועוטים כפפות כדי לא להשאיר עקבות כשהם משעשעים בעיקר את עצמם ומשחקים בצורה הכי מלוכלכת שרק אפשר בטינופת שכוללת ביצים, אלות גולף, בדיחות פוסט-מודרניות, כלב מת והמון דם.
במהלך הסרט הם מתעללים לא רק במשפחה אלא גם בצופים, שלהבא יחשבו פעמיים אם לפתוח את הדלת לילד של השכנים, שרק רוצה כמה ביצים. ואם זה לא מפריע יותר מדי, גם לבדוק איזה צליל יפה משמיעה אלת הגולף כשהיא פוגשת את פיקת הברך שלך.
