עם הגב לקיר וללא דבר שאוכל להפסיד צילום: ויז'ואל/פוטוס
באותו ערב התרחש בתוכי מהפך, בעודי מבין שאין השד נורא. בהדרגה הרגשתי מספיק בנוח בשביל לצחוק לצדה של אהובתי ולהתלהב, להתפעל ולזרום, כמו ילד שלומד בראשונה לרכוב על אופניים ברגע שהבין כי הסוד טמון בשימור התנועה"
הראשונה שאהבתי כבר מזמן קבורה עמוק בזכרוני, אך האחרונה עודנה חיה ובועטת מתוך נפשי, אני מחפש אותה בכל אדם ולעיתים גם זוכה להרגישה דרך זרים, לומד אותה בדיעבד ולומד דרכה מתוך היזכרות"
בין אהבתי הראשונה לאהבתי האחרונה עברו שנים רבות, שבמהלכן הפך הילד הביישן לעייף נפש, לעיתים שיחק ולעיתים שוּחק, לעיתים נוצל ולעיתים ניצל, חשף ונחשף, תובנות חיים באו וחלפו ועימן השקפות עולם"
אהבת אמת חייבת לשרוד את מבחן ההתבזות
אהבה שאינה שורדת את מבחן ההתבזות אינה ראוייה להיקרא אהבה, במקרה הטוב 'סידור', שכן אהבה אמיתית אינה מכילה תנאים הסתייגויות וסלידות. הדרך היחידה למדוד אהבה טמונה ביחס ישיר שבין גודל ההתבזות לבין היכולת לקבל אותה
אני זוכר את האהבה הראשונה כמו את האחרונה. אומרים שניתן לאהוב רק פעם אחת, ואם אהבת יותר מפעם אחת אז לא אהבת כלל. בכל זאת אהבתי די בחיי.
יעל היתה אהבתי הראשונה, כשהייתי באמצע העשור השני לחיי. בעיניי היא היתה הנערה הכי יפה בחטיבת הביניים, אף שאילו היו שואלים אחרים היו הם מצביעים על רבות אחרות. לאחר חודשים ארוכים ומלאים בפנטזיות על יעל, אני ועתידנו המשותף, אזרתי אומץ ובחיוך רועד שאלתי אותה לערב אחד, רגע לפני שמשפחתי מהגרת למדינה זרה.
כך, עם הגב לקיר וללא דבר שאוכל להפסיד, ביצעתי את אותו הצעד שהיום אני מבצע בעיקר מתוך שיממון ובעבור מטרות נעלות פחות. את יעל לקחתי לסרט בקניון המקומי בערב שישי. לגופה הארוך היא לבשה שמלה דקה וסגולה ולרגליה נעלה סנדלים כסופים עדינים. שיערה הבהיר גלש אל גבה החשוף, ועם עורה הרך וגובהי הצנוע הרגשתי כמו אחד מהבעלים של ניקול קידמן. באותו ערב התרחש בתוכי מהפך, בעודי מבין שאין השד נורא. בהדרגה הרגשתי מספיק בנוח בשביל לצחוק לצדה של אהובתי ולהתלהב, להתפעל ולזרום, כמו ילד שלומד בראשונה לרכוב על אופניים ברגע שהבין כי הסוד טמון בשימור התנועה, ללא קשר לכיוון הנסיעה.
באותו הלילה הילד קיבל ביטחון
בסוף הסרט ליוויתי את יעל לביתה והתנשקנו. נשיקה ראשונה בחיי. התנשקנו כי רציתי, התנשקנו כי יש מאין ובאותו הלילה הילד קיבל ביטחון.
מאז השתנו סדרי הדברים. בין אהבתי הראשונה לאהבתי האחרונה עברו שנים רבות, שבמהלכן הפך הילד הביישן לעייף נפש, לעיתים שיחק ולעיתים שוּחק, לעיתים נוצל ולעיתים ניצל, חשף ונחשף, תובנות חיים באו וחלפו ועימן השקפות עולם, הרגלים טובים ורעים החליפו ביניהם מקומות, עליות ירידות. רק שני דברים לא השתנו מאז: לילד הזקן עדיין אין תעודת בגרות ועדיין יש לו עודף ביטחון.
בחזרה ליעל, כשמשפחתי היגרה כתבתי לה מכתבים רבים שתיארו את אהבתי אליה באריכות. לאחר שמכתב אחר מכתב נשאר יתום מכל מענה גבר הזעם בליבי ועימו הביזיון שהשאיר את חותמו.
אני זוכר את האהבה הראשונה כמו את האחרונה, את הביזיון הראשון כמו את האחרון. גם בזמן האחרון אני כותב מכתבים, אם כי הפעם איני שולחם, מתוך לקח ואשמה, תוצאה של התבזות הקשורה לאופן בו תמנו, תמנו אך לא השלמנו.
עוד מבט:
האהבה הראשונה היא גם האחרונה שלי / רועי גזית
"ואז היו מוזיקה ושושנים וריח מתוק של שדות בזריחה", שרו הביטלס. בשביל לתרגם את הלבלוב בראשי לשפה של מגע הייתי צריך שרק תחייכי בחזרה, בחולצת טריקו פשוטה, תגידי לי את שמך, ושהרוח תשחק בשיערך השחור
זה שנתיים אני כותב לה, כותב למגירה. שני אלמנטים נותרו מאהבתי האחרונה ולפיהם מודד אני את עצמי מידי רגע: הזיכרון והדימיון. מרכיבים אלה, שמהם עשוייה תודעתנו, הם שניתנו לאדם וחוה במעמד אכילת הפרי האסור אך בו זמנית, כדרכו של כל פרדוקס, נלקחה מהם היכולת לחוות כל רגע במלואו. מרגע זה התחילו בני אדם לתכנן עתיד ולפעול על פי עבר, מאז נכנסנו למרדף אחר תיקון חטא קדמון בעזרת עבודה קשה ולידה קשה אף יותר, ואף גרוע מזאת - את פירותינו קוטפים בעקביות מעמדות עליונים כגון מלכים, נסיכויות, כוהני דתות, תנועות אידיאולוגיות וכל ארגון בתורו.
אי שם במעמד גן העדן התפצלה דרכנו מזו של חיות הבר ועוף השמיים, שעבורם כל רגע מכיל עולם ומלואו, ואילו אנו נותרנו עם הזיכרון. אך למזלנו, הדימיון משחרר, והמשותף לשניהם הוא שעדיין עומדים הם לרשותנו בדרך נס, למרות נסיונות חוזרים ונשנים של המעמד העליון לשנות את זכרוננו ולהגביל את דמיוננו. הזמן עובר מהעולם ועימו אנחנו כבני האדם, אך הזיכרון הקולקטיבי וחברו הנרטיב עדיין נעמדים איתן, אמנם מסולפים למדי ולעיתים אף שקריים. ובעוד דאגות כלכליות וקיומיות מצרות את הדימיון, מהותו הבסיסית של האדם עודנה חיובית, ובכל זאת הגיהינום עדיין אינו הזולת.
אני נותר כעת לבצע חשבון נפש לגבי עברי ועתידי, צרכי ורצונותיי, כאשר זכרונות של התבזות עמדו בהתאמה מלאה ביחס לגודל האהבה שרחשתי לנשים בחיי. הראשונה שאהבתי כבר מזמן קבורה עמוק אי שם בזכרוני, אך האחרונה עודנה חיה ובועטת בלבי ובנפשי, אני מחפש אותה בכל אדם ולעיתים גם זוכה להרגישה דרך זרים, לומד אותה בדיעבד ולומד דרכה מתוך היזכרות, מתוך דימיון של מה שיכולנו לחלוק ואיך שיכולנו יחד להיות ולהתהוות. אמנם חלקנו יחד פחות משנה, אך היא לימדה אותי כל כך הרבה, כמו לחוות את הרגע, ואילו מאז היא כל רגע עבורי, הלוואי שיכולה היתה לראות זאת כעת, אך בעיניה עודני טיפש ובזוי.
כשזה מגיע לאהבה מדובר במזל
מאז מנסה אני לתקן עצמי מידי יום, אך לא עבורה אם כי עבור הבאה שתבוא, למענה אהיה מוכן כשיתמזל מזלי בשנית. מזל, כן, כי למרות כל מה שאומרים החברים, הספרים לעזרה עצמית הפסיכולוגים ושאר שרלטנים - כשזה מגיע לאהבה מדובר במזל, מילה שראשי התיבות שלה בהחלט עשויים להיות מורכבים מ-מקום זמן ולדעת לקחת.
בכל סיפור אהבה אותנטי המועבר כדרך קולנוע, מחזה או שירה, קיים אלמנט של התבזות. כשאוהבים מתבזים, ואם לא מתבזים אז לא באמת אוהבים, כך לפחות על פי השקפתי. מאחר שבאהבה אמיתית קיימת אמת, אז אמת היא שאנחנו ערומים באהבה, כמו אדם וחוה בגן, וכשאנחנו ערומים אנחנו בזויים. אהבת אמת היא כמו רכיבה עירומה על אופניים לאורך דיזנגוף. אהבה שאינה שורדת את מבחן ההתבזות אינה ראוייה להיקרא אהבה, במקרה הטוב 'סידור', שכן אהבה אמיתית אינה מכילה תנאים הסתייגויות וסלידות. הדרך היחידה למדוד אהבה טמונה ביחס ישיר שבין גודל ההתבזות לבין היכולת לקבל אותה.
מאז גן עדן הספיק אדם לסלוח לחוה, חוה לנחש והנחש לאלוהים, ועד היום חולקים הם אהבה בכל רגע ומקום על פני האדמה, תחת השמש ותחת הלבנה, בבית הספר, במדינות זרות, בגנים ציבוריים ובכל מקום בו שוכנות הבריות, גם אם לעיתים מדובר רק בסידור. ומהו הקשר שבין אהבה, מזל, דימיוןף זיכרון, המעמד העליון, אדם וחוה? אין זה משנה כלל. בחיים, כמו ברכיבה על אופניים, העיקר אינו הכיוון אלא התנועה ומה שאנחנו מצליחים לתפוס תוך כדי תנועה.
