אני עם הכתיבה גמרתי
אם רק אגמל מההרגל, מההתמכרות, אגיע לשחרור המיוחל מהכתיבה, אמרתי לעצמי והמשכתי לכתוב
אני עם הכתיבה גמרתי, אמרתי לעצמי יום אחד לפנות בוקר. יותר לא אצמיד את העט לנייר, החלטתי. הגיע הזמן לחדול ממעשה השטות הזה פעם אחת ולתמיד, גמלה ההחלטה בליבי. לאן כבר תיקח אותי הכתיבה, חשבתי, לאן היא לקחה אותי עד כה. לאן הגעתי איתה. מה כבר הספרים המצטברים משנים לי. לא טמון בהם יותר סיפוק מאשר בהשׂבעה של כל רעב אחר. אתה גומר לכתוב ספר בהרגשה רגעית של התעלות, ותיכף נופל. זאת האמת. אתה נופל בלי קשר למידת הכישרון, או אפילו הגאונות, שהפגנת. בלי קשר למידת ההצלחה או התהילה שהיו מנת חלקך. זאת אמת לאמיתה, שהיא נחלתם של כל העוסקים בכתיבה ללא יוצא מן הכלל; זאת אמת לאמיתה שהיא נחלתו של כל אמן בכלל.
אבל לא על הכתיבה הייתי צריך להתגבר, אלא על ההתמכרות לכתיבה. להיגמל מההרגל. אם רק אגמל מההרגל, מההתמכרות, אגיע לשחרור המיוחל מהכתיבה, אמרתי לעצמי והמשכתי לכתוב. אין לי שום עדיפות, שום יתרון, על פני כל מכוּר אחר, חשבתי והמשכתי לכתוב. גם בהתמכרויות אחרות הפגיעה בבריאות ניכרת רק אחרי תקופה ארוכה, בעקבות בריאות מתמשכת. אחרי אשלייה של בריאות. ולפתע המחלה צצה משום מקום. כך שלפני שהיא מופיעה, אמרתי לעצמי, אני חייב להפסיק עם זה. להיגמל, להתנזר, לפרוש.
אלא שההחלטה הזאת, כדרכן של החלטות גמילה, לא החזיקה מעמד. היא לא תחזיק מעמד, ידעתי, כל עוד העט צמודה ליד ונלחצת לנייר. לכאורה, מה החוכמה לוותר על ה"כתיבה"? איזה נחת היא הסבה לי אי-פעם? נחת קצרה, חטופה, כאמור. אבל אלה היו חיי – תכליתם היתה להמיר את המציאות למילים. פעולת ההמרה הזאת היתה העיקר, אליה כיוונתי והתכוונתי. אז עכשיו פתאום לפטור את עצמי ממנה – למה? מה מחכה לי במקום התכלית הזאת? עם כל הצער שהיא גרמה, ואי הנחת – זו היתה תכלית, מטרה, פעולה מרגיעה. היה לאן לנתֵב את העצב; ו"עשיתי משהו עם חיי", כמו שנהוג לומר.
בסדר, אז כנראה שבדיוק נגד זה אני מתמרד. המחאה היא בדיוק נגד הצורך "לעשות משהו עם חיי". נגד ההכרח להפוך אותם למה שהם לא – נגד הכורח להפוך את הצער לשמחה, בקיצור. כי הרי זו היתה תכלית ההמרה, לבטל את הצער מפני היצירה. מפני "שמחת היצירה", שהביאה רק צער. מין מעגל מכושף כזה שאין ממנו מנוס. שבלעדיו שום דבר לא שווה, לא כדאי.
להניח את העט, את הנשק, ולהיאחז בקצות המציאות; לא להתרומם מתוך האובך, המחנק והייאוש? – איזה מין חיים הם אלה? אבל מצד שני, איזה מין חיים הם אלה, שספר ועוד ספר מרכיבים אותם; שספר ועוד ספר מקרבים אותך אל סופם?
האם זו שאלה של רשע, או של תם?
