לגרד את החמץ

כמה תשובות לשאלות מטרידות שנתתי לעצמי השנה.

למה מצה? כל לחם פריך ואוורירי, מתחיל ממצה דקה וראשונית. המצה היא מעין הקפאת מצב של הבצק במצבו הראשוני לפני שתפח. המצה ללחם היא כמו הפרחים המעטרים את עצי הפרי באביב שפרץ עתה לפירות שיבשילו בקיץ. המצה כמו הפרח, מכריחה אותנו להתמקד בנקודת ההתחלה. זכיתי השבוע להשיא זוג צעיר, אוהב ורענן, ואיחלתי להם שיזכו לשמר את נקודת ההתחלה הזאת, הרעננה ומליאת התקווה. אני כמי שנשוי ב"ה שנים רבות, זקוק לרגעי המצה-פריחה הללו כדי לחזור לנקודת האביב שלנו.

למה לא חמץ? אז זהו שדווקא, כן. כל השנה מאוד. אבל אני חש שהחמץ משתלט עלי. במובן זה שנקודות היסוד הראשוניות שהן הכי חשובות בסופו של דבר נעלמות ומתכסות שכבות רבות של אבק בנפתולי החיים. כבר שכחנו את אהבת נעורינו. כבר שכחנו את שאיפותינו הראשוניות, כבר שכחנו את הרגש הראשוני של להיות אבא ואמא. בנים ובנות של. כל מערכות היחסים התמלאו בשמחות ותסכולים, בחשבונות הווה וחשבונות עבר, בשאיפות גדולות ובאכזבות גדולות. אני מתבונן בראי ואני פוגש את החמץ בקמטים המתהווים בזוויות העין, ובחיוך שנעשה קצת מריר ומורכב.

צריך להחזיר את החמץ למקומו הנכון: שבוע בשנה אנחנו מבטלים את החמץ, שורפים אותו, מוציאים אותו מהבית. שבוע בשנה אנו חוזרים אל נקודת הראשית. שבוע בשנה אנו מחפשים את נקודת החיים החשובה באמת. את האהבה בין בני הזוג שהיא מעבר לכל. את נקודת החיבור העמוקה אל הילדים שהיא מעבר לכל עלילות החיים. את נקודת המסירות והשייכות להורים שלנו שהיא מעבר לאורות ולצללים. שבוע בשנה, אנחנו מבינים שאפשר לשמוח במה שיש ולא רק במה שרוצים לקנות ואין. שבוע בשנה אנו מבינים שכמה טוב שיש לנו משפחה כזאת, ועבודה כזאת, מעבר לכל החשבונות.

הרעיון יפה, אבל למה צריך לאכול מצות בשביל זה? היהדות בניגוד לדתות אחרות, וגישות רוחניות למיניהן מלמדת אותנו שכדי לייצר שינוי של ממש. לא מספיק לחשוב, להתמלא במודעות ובהארה, צריך לעשות. האישיות כולה צריכה להיות שותפה בתהליך השינוי. זה הרעיון העמוק של 'מצוות מעשיות'. ולכן, לא מספיק רק לדבר דיבורים יפים (זה חשוב) ולחשוב מחשבות יפות (שזה אפילו חשוב מאד) צריך גם לעשות. לדבר ולהתנהג אחרת בבית ובעבודה, עם בן/בת הזוג ועם הילדים. החוליות המגשרות לתהליך השינוי הגדול הם הפעולות היסודיות והראשוניות שהתורה מכוונת אותנו אליהם.

סילוק החמץ ואכילת המצה, במשך שבעת ימי החג מעבירות אותנו מעין 'סדנת מדבר'. אנשים משלמים כסף

רב כדי לחזור אל הפשטות של הטבע אל הראשוניות של החיים. כאן באופן צנוע וממוקד. אנו מסלקים את החמץ וחוזרים אל ההתחלה. גם מי שעוד לא ניסה לאכול כל החג מצות ולסלק את הלחם, שינסה. הפעולה היום יומית הזאת במשך שבוע החג, צורבת בתודעה שלנו את הרעיון היסודי והחיוני הזה.

וחוץ מזה

השבוע פנתה אלי קופאית והציעה לי דקה לפני התשלום לקנות דיבורית וירטואלית, מיחם מתקפל, וכסא גינה מתכוונן. לאחר שהדקלום נפסק, אמרתי לה: אבל לא חסר לי כלום, ברוך ה' יש לי הכול. הילדים מבקשים: אני חייב את המותג הזה, הבגד הזה, החפץ הזה, חיי לא חיים בלעדיהם. ואני שואל את עצמי: מה באמת חסר להם? החפץ או תשומת לב? כמה פשוט ונכון לתת תשומת לב.

זה נפלא להזכיר לעצמנו שאנחנו יכולים להסתפק במועט. שבשביל לחיות יש מינימום מאד בסיסי שאנו זקוקים לו. שהשמחה לא נמצאת בחמץ שמקיף אותנו אלא בשמחה פנימית חמקמקה, רוחנית ולא כל כך 'חמצית'.